האם בלט וכדורגל, לכאורה שני הפכים, מסוגלים ללכת יחד? - הבמאית הוותיקה לינה צ'פלין מוכיחה את הבלתי ייאמן בסרטה המרשים "אנדרגראונד בלט", שאיתו היא תהיה בגיל 86 (!) קרוב לוודאי המבוגרת בין המועמדים לזכייה בפרס אופיר לקולנוע השנה. לרגל המצב הבלתי שגרתי יוכרזו הזוכים בתוכנית מיוחדת של "סוכן תרבות" בשישי השבוע, בשעה 15:00, ב"כאן 11".
סרטה של צ'פלין, בהפקת דניאל רייס-רזון להוט 8, שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה האחרון, יתמודד בקטגוריית הסרטים התיעודיים עד שעה עם הסרטים "גשם בעיניים", סרטו של רון עומר על אמו, סופרת הילדים והנוער דבורה עומר; "הדווקאים", סרטה של הדס אילון, המביא את סיפור הקהילה הגאה בישראל הצעירה; "החוף הנפרד", סרטה של קרין קיינר על חרדיות בשפת הים של תל-אביב ו"תמונת ניצחון", שיצרה עדי משניות בהשראת פציעת אחיה במבצע צוק איתן.
אצטדיון טדי. בשעה שאוהדיה הנלהבים של קבוצת בית"ר ירושלים מרעישים עולמות, למרגלותיהם מתקיימת פעילות של סטודיו לבלט קלאסי כמו ביקום מקביל. סרטה של צ'פלין מראה כיצד מול הכדורגל להמונים מתקיימת מתחת לאדמה פעילות תרבותית אליטיסטית ברייטינג נמוך, כדבריה. "הייתי רוצה שהרייטינג יהיה הפוך, אבל אף אחד לא שואל אותי", היא מעירה בשנינות.
צ'פלין עתירת הניסיון מרגישה בסרט הזה בבית, כמובן לא בזכות הכדורגל, ספורט זר לה למדי, אלא הודות לבלט שאליו היא מקורבת מאז ימיה בברית המועצות של פעם. "אני אוהבת בלט", היא מצהירה. רקדת? - אני שואל אותה. "לא, אני אישה שמנה, שלא מתאימה לשום ריקוד", צ'פלין מתניעה את ההומור שלה ומספרת כיצד רקדה בארץ מוצאה עם המצלמה בסרטי-בלט שיצרה.
במרכז הסרט - נדיה טימופייבה, מנהלת "בלט ירושלים" והסטודיו הירושלמי, שאותו היא הקימה עם אמה, נינה טימופייבה, מי שהייתה פרימה בלרינה בבולשוי במוסקבה. נדיה קובלת שהשיגעון של אמה להיפרד מהתהילה באמא רוסיה ולעבור לירושלים הרס לשתיהן את הקריירות. זה קרה ב-92', שנה לאחר שהוזמנה על-ידי האקדמיה למוזיקה ולמחול לבוא הנה ולהעביר בה כיתת-אומן. מאז שחזרה למוסקבה, קול פנימי קרא לה לחזור לירושלים ולפתח בה בלט קלאסי.
נ.ב. מה שלא מוזכר בסרטה של צ'פלין זה שעשרות שנים לפני טימופייבה הקימה הכוריאוגרפית רינה ניקובה את "הבלט הירושלמי לתנ"ך ולפולקלור".
כשהשתקעה בירושלים, הייתה כבר טימופייבה בשנות ה-50 המתקדמות שלה ובשלהי הקריירה כרקדנית. אגב כך נקטעה הקריירה של בתה נדיה, כאמור גיבורת הסרט, שלאחר לימודי המחול שלה במוסקבה הספיקה לרקוד שם שנה לפני שעלתה ארצה עם אמה ומאז בואה הנה התמסרה כולה לסטודיו - ורוקדת רק תוך כדי הדרכת חניכיה. "בלט זה יותר מאומנות; זה בית ספר לחיים", היא סבורה.
האם יש לה חיים משלה מלבד המחול?
"כן, יש לה. בסרט היא רומזת שיש לה בת זוג. אם היא נראית בסרט רק בסטודיו, הרי זה מתוך החלטה שלי לרכז את הצילומים במקום אחד. הרי יכולתי לתעד את נדיה בכל מיני תחרויות בעולם, אבל מכיוון שהסרט הוא על הסטודיו בטדי, היה לי ברור שאני לא זזה מהאצטדיון. רציתי להביא בסרט מול הבלט הרבה כדורגל, אבל מבית"ר ירושלים לא בדיוק שיתפו איתי פעולה. לעומת צילומי הרקע שהם משלנו, את הצילומים ממשחקים שרואים בסרט נאלצנו לקנות מהמועדון. אפילו לאימונים לא הרשו לי להיכנס".
בסרט רואים את נדיה עושה הכל בסטודיו, לא רק כמורה נערצת לחניכות ולקצת חניכי הסטודיו, אלא אפילו עושה בו... ספונג'ה. כשאני מעיר לצ'פלין, שגם רנה שינפלד, הגברת הראשונה של המחול הישראלי, עושה כן בסטודיו שלה, היא מעמידה דברים על דיוקם: "הסטודיו של רנה שינפלד נמצא בבית שלה והיא יכולה לעשות בו מה שהיא רוצה, אבל אני לא בטוחה שזה התפקיד של נדיה בסטודיו הגדול באצטדיון".
צ'פלין הגיעה לבימוי מאהבה או מקנאה, תלוי בנקודת המבט. "סלבה שינה לי את החיים", לינה אומרת. היא כבר החלה בלימודים לדוקטורט בכימיה, כשהכירה את האיש של חייה, סלבה (סטניסלב) צ'פלין, אז כבר בוגר האקדמיה לקולנוע במוסקבה. "קינאתי בו על עולם הזוהר שחשבתי שיש בעבודה שלו ועברתי ללימודי קולנוע", היא מודה.
לדבריה מלכתחילה החלה לביים בתחום הסרט התיעודי ולא רק מרצונה. "כיהודייה, די הקשו עלי לפנות לבימוי סרטים עלילתיים", היא נזכרת. "אז בברית המועצות התרכזתי בבימוי סרטים דוקומנטריים. אחד מהם היה על מיכאיל ברישניקוב, הרקדן הראשי של 'בלט קירוב'. בהסרטה הוא עשה לי המון קפריזות כאילו היה פרימה בלרינה. והסרט? - שום דבר לא נשאר ממנו. הוא הוחרם על-ידי השלטונות הסובייטיים, כשברישניקוב ערק למערב ב-74'.
בני הזוג צ'פלין עלו ארצה ב-76'. היא התגלתה כאן כבמאית רבגונית, שביימה גם סרטים בנושאים לא מצופים ממי שלא גדלה כאן, כולל "המלך" סרט שתיעד הצגה על זהר ארגוב, "אחיותי גיבורות התהילה", על לוחמות הפלמ"ח ו"(נ)תיבה", על נתיבה בן-יהודה.
סלבה שלה עבד במשך שנים כבמאי סרטים תיעודיים בטלוויזיה. מאז סיום עבודתו שם ועד פטירתו ב-2013 בגיל 81 הוא פעל עם רעייתו כצמד במאים מנצח. יבולם המשותף כלל בין השאר את סטרי הקולנוע "חצוצרה בוואדי" על-פי ספרו של סמי מיכאל ו"מוקי בוערה", סיפור התבגרות בעקבות השואה. בין סרטי הטלוויזיה שלהם - "היה או לא היה", על סיפור אהבתם של רובינא ופן ו"בדמי ימיה" על-פי ספרו של ש"י עגנון.
כעת, אני שואל אותה איך זה לביים סרט באמצע שנות ה-80 שלה.
"האמת? - קשה, בוודאי מבחינה פיזית. לפני ארבע שנים ביימתי על אנשים שעברו את ה-80 סרט תיעודי שנקרא 'השמוניסטים' והמסקנה שלו הייתה שאחרי 80 זה גיל ...מיותר. עם ההומור שלו אני אומרת שאולי יכול היה להיות יותר קל לחברה בלי הזקנים שלה. הרפואה מאריכה את החיים שלנו, אבל לא משפרת אותם. לי כבר לא קל לביים, כי הגוף כל הזמן בוגד בי. למזלי, יש לי צוות מצוין שעובר איתי מסרט לסרט. בראשם המפיקה דניאלה רייס-רזון; הצלם איציק פורטל, שהיה תלמיד שלי כשלימדתי בבית צבי והעורכת ברכה זיסמן, שאני עובדת איתה יותר מ-30 שנה. הודות להם אני יכולה להמשיך".
וכשאת מביימת, את מרגישה צעירה יותר?
"את הזיקנה אי אפשר להעלים, אבל עם האדרנלין שיש בצילומי סרט, אני מחזיקה מעמד יום צילומים שלם. לכן, אין לי כוונה להפסיק, מה גם שאני לא יודעת לעשות שום דבר אחר. הנה לאחר שאני מועמדת השבוע בפרס אופיר, ב-25 החודש, יוקרן הסרט שלי 'במסתרים' במסגרת 'כאן דוקו'".
ניתן לשער ששם זה ריקוד אחר לגמרי בהשוואה לסרט הנוכחי שלך.
"זה סרט על אנשים, שקוראים לעצמם 'אנוסים'. הם שייכים לקהילה החרדית וכלפי חוץ נראים כחלק ממנה, אבל בתוכם הם לגמרי אתיאיסטים ובבית הם בכלל לא מקיימים את המצוות".
וכל זה בלי סלבה.
"כשסלבה נפטר, חשבתי שלא אעשה יותר שום סרט. כך זה היה בהתחלה. כשאמרו לי שהזמן מרפא את הצער, אמרתי שזה לא יכול להיות, מה גם שצער לא ניתן לריפוי מוחלט. אבל המציאות חזקה יותר מכל דבר אחר. הרי בסופו של דבר צריך לחיות ממשהו ולהתפרנס, מה גם שנשארתי לגמרי לבד. איכשהו לצערנו יצא שלא היו לנו ילדים".
ועכשיו הקורונה.
"הקורונה גורמת לכך שהבדידות יותר קשה מהזקנה. עכשיו כשהכל עבר לזום, זה לא מוצא חן בעיניי, בפרט שאני לא אישה טכנולוגית. אני מחכה שיתנו לנו לצאת מהזום ואז שוב נהיה תלויים בקרנות, מה שלא הדבר הכי נעים בעולם".
לבסוף, אם בוגר בית ספר לקולנוע שואל אותך אם כדאי להיות במאי, מה תשיבי לו?
"אשיב לו שאם הוא לא רוצה את זה ממש חזק, עדיף שיחפש לעשות משהו אחר, אם כי רצוי שיהיה לו גם מזל. סלבה היה המזל הגדול שלי בחיים".