מהזווית הישראלית, השבועות הקרובים עד להשבעת ביידן יהיו תקופה קריטית ורגישה במיוחד, שבה ישראל תצטרך להלך עקב בצד אגודל כדי שלא תיראה מתרחקת בחיפזון בלתי נאות מטראמפ, שעדיין יהיה הנשיא, אך גם תצטרך לחתור להידברות עם הממשל החדש. הניצחון של ביידן פירושו חזרה מעולם של יחסים ידידותיים חסרי תקדים לעולם חדש־ישן של יחסים ידידותיים, אך לא נעדרי מחלוקות. במיוחד עלול הנושא האיראני להוות אבן נגף.

לא ברור מה תהיה הגישה של ממשל ביידן בנושא. כפי שנכתב בדוח המכון למדיניות ואסטרטגיה: "בפני ישראל עומד חלון זמנים צר כדי להשפיע על עמדת ארצות הברית". פירושו של דבר שראש הממשלה צריך כבר בשלב הביניים לפתוח במגעים דיסקרטיים בנושא. ישראל גם תצטרך לשקול את צעדיה לגבי מדיניות הביטחון הכוללת שלה בעניין איראן, לרבות אופציות שבוטלו בעבר. 

ביידן נחשב לידיד ישראל וגם לידידו של בנימין נתניהו, אבל ידידות פוליטית היא תמיד בעירבון מוגבל. התמיכה הדו־צדדית בישראל בקונגרס לא נעלמה, אך נחלשה בתקופת טראמפ ואובמה, ואחת המטרות הישראליות החשובות ביותר צריכה להיות לשקמה. הן לממשלה, והן ליהדות אמריקה, שכ־70% מבוחריה הצביעו גם הפעם בעד המועמד הדמוקרטי, ושאחדים מהם בעמדות חשובות במפלגה, נועד תפקיד מפתח במשימה הזאת.

הרכב הסנאט יתברר רק בחודש ינואר בעקבות בחירות חוזרות במדינת ג'ורג'יה. את מדיניות החוץ קובע הנשיא, אך לסנאט יש יכולת להשפיע, לטוב או לרע, ובנושאים הנוגעים לה תוכל ישראל לזכות גם לתמיכת סנאטורים דמוקרטים רבים, כגון המיועד ליו"ר ועדת החוץ, הסנאטור רוברט מננדז. 

כפי שציין ה"פייננשל טיימס" הבריטי, מדיניות החוץ של טראמפ הצליחה יותר מכפי שמבקריו מודים. בהקשר לכך יש לציין את תרומתו לשינוי פני המזרח התיכון, שינוי שגם הממשל החדש ירצה להמשיך בו ולהרחיבו. ביידן כסגנו של אובמה לא תמיד הסכים עם מדיניות החוץ שלו; הוא התנגד, למשל, להפקרת הנשיא מובארק, אך כדי לבחון את כיווני מדיניות החוץ שלו צריך לחכות ולראות את מי ימנה למזכיר המדינה וליועץ לביטחון לאומי. השמות שהועלו עד כה מעידים לכאורה על כוונה לחזור לקווי מדיניות מסורתיים יותר, אף שזו לא תוכל להתעלם מהתמורות שחלו בינתיים. 

עם זאת, השמאל במפלגה הדמוקרטית, שזכה לחיזוק בבית הנבחרים, כבר הזהיר את ביידן לבל יתעלם מעמדותיו. נושא הדברים הראשי של השמאל הוא בן רודס, סגן היועץ לביטחון לאומי לשעבר של הנשיא אובמה, שמתנגד בחריפות למגמות מדיניות החוץ המסתמנות של ביידן וגם לדמויות המזוהות איתו. הוא קורא לביטול היחסים "ההרסניים" עם סעודיה והאמירויות, להפניית כתף קרה לממשל הנשיא א־סיסי במצרים ו"להכתבת הפתרון לשני הצדדים" בנושא הישראלי־פלסטיני.

השמאל דורש הפחתת תקציב ההגנה, הסרת הסנקציות על איראן וונצואלה והתניית הסיוע הביטחוני לישראל ב"שינוי יחסה לפלסטינים". ידידים אמריקאים אומרים לי שביידן יעמוד כסלע איתן מול המגמות האלה, אך רק העתיד יראה אם באמת, כפי שאמר, "המפלגה הדמוקרטית זה אני". 

בכל מקרה השמאל ימשיך לחתור לשינויים, כפי שאמרה חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, ממנהיגיו הבולטים: "אני חושבת שנצליח לדחוף את ביידן לכיוון פרוגרסיבי (כלומר, שמאלי) יותר, ומדיניות החוץ היא תחום עצום שיש בידינו לשפר". בזמן הדיונים על מצע המפלגה, הקבוצה הפרוגרסיבית האנטי־ישראלית ובחלקה האנטישמית, שנעזרה בג'יימס זוגבי, נשיא המכון הערבי־אמריקאי, ניסתה לכלול בו סעיפים אנטי־ישראליים, שהוסרו על ידי הרוב. אך היא כן הצליחה לכלול בו סעיף המתנגד ל"הרחבת ההתנחלויות". מצד שני, המצע גם גינה את פעולות ה־BDS. 

ביידן הצהיר כמה פעמים שמחויבותו לביטחון ישראל היא "מחויבות ברזל", ואכן כל הסימנים מראים שיימשך שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לישראל, גם בתחום הסיוע הישיר וגם לגבי נושאים אחרים, כולל כאלה בעלי רגישות מיוחדת. ברם שינוי ברור עלול להתרחש בנושא הישראלי־פלסטיני. אומנם השגרירות האמריקאית תישאר בירושלים, אך אולי תיפתח מחדש קונסוליה אמריקאית במזרח העיר.

יינקטו צעדים לשיקום היחסים בין וושינגטון לרשות הפלסטינית, אבל במשורה. אולם בעניין הפעילות הישראלית מעבר לקו הירוק עלולה לשרור אווירה בלתי נוחה לישראל. הפעם היחידה שביידן, אז יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, נקט לשון קשה בשיחה איתי הייתה כאשר הוקמה התנחלות חדשה.

ברור גם שנושא הריבונות הישראלית בשטחים יוקפא לארבע השנים הבאות, אך חלקים אחרים ביוזמת טראמפ עשויים להנחות גם את מדיניות ביידן, בין היתר, מפני שהרחבת הקשרים בין ישראל לעולם הערבי היא גם אינטרס אמריקאי, ועל ישראל לפעול כדי שימשיך להיות כזה.