כשנוצח דונלד טראמפ, הייתה שמחה גדולה במחנה אויבי ישראל בטהרן וברמאללה. גם מעמקי השמאל הישראלי נשמעו קולות צהלה, וקיתון של חרפות נשפך על ראש המנוצח. אפשר להבין את שמחתם.
במחנה הימין בישראל גם צפירות ההרגעה ("ג'ו ביידן ידיד. קמלה האריס ידידה") לא הצליחו לפזר את ענני הדאגה. ולכן אנסה בשורות הבאות להוסיף עוד מעט נחמה ללבבות השבורים ולמוחות המודאגים.
ביידן היה סגנו הנאמן של ברק אובמה, נשיא עוין מאוד לישראל. השמאל שלנו, שייחל לנשיא אמריקאי שיוריד את ישראל על ברכיה ויכפה עלינו נסיגה מיהודה ומהשומרון, שמח כשנבחר אובמה, וראה בו משיח. אט־אט נכזבה תוחלתם והבינו שהוא היה משיח שקר. ביידן שירת אותו בנאמנות, ולא החמיץ שום הזדמנות לגנות את ישראל בכל פעם שנבנה בית בהיאחזות נידחת, או אושרו כמה מאות יחידות דיור בירושלים. אומנם הנשיא וסגנו לא פגעו בסיוע הביטחוני לישראל, אך גם הם עשו זאת מתוך הבנה עמוקה שזה האינטרס האמריקאי. והדברים ידועים. ולפיכך "ביידן ידיד ישראל" איננה תעודת ביטוח.
כשנבחר טראמפ, שמח על כך הימין בישראל כאילו בא המשיח. תחילה בעיקר משום שלא היה הילרי קלינטון; ואחר כך בזכות המתנות הנפלאות שהרעיף עלינו: ההכרה בירושלים כבירת ישראל; ההכרה ברמת הגולן; הנסיגה מהחתימה האמריקאית על הסכם הגרעין עם איראן והטלת הסנקציות הקשות עליה; ההכרה בחוקיות מפעל ההתנחלויות; חיסול סולימאני; העוינות הגלויה שביטא כלפי אבו מאזן והרשות הפלסטינית; והצוות ששיגר מטעמו למזרח התיכון: השגריר דיוויד פרידמן, השגריר המיוחד ג'ייסון גרינבלט וחתנו ג'ארד קושנר. הרי בסיוטים הגרועים ביותר של אבו מאזן לא התייצבה מולו שלישייה כזו של יהודים כנציגי נשיא ארה"ב.
גולת הכותרת של זרם המתנות שלא פסק כמעט הייתה ההבטחה להכיר בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וההתיישבות היהודית בהיקף של כ־30% משטח יהודה ושומרון. גם הלחץ שהפעיל על האמירויות, בחריין וסודן והביא להסכמים שהושגו בינינו לבינם הצטרף לרשימת המתנות הזו. ואלו בדיוק היו גם הסיבות שהשמאל הישראלי תיעב את טראמפ. לא משום גסות רוחו של הנשיא האמריקאי, יחסו לנשים או לאמת.
ישראל חזקה אינה מקדמת את תוכניותיו שבמרכזן כניעה ישראלית לפלסטינים. וגרוע מאלו: תמיכתו של טראמפ בנתניהו. לביל קלינטון סלחו אצלנו בהתלהבות על חטאים קשים לא פחות, יאסר ערפאת הרוצח היה "פרטנר". אבל קלינטון היה משלהם, כלומר - תמך בדרישות הערבים; ו"שלום עושים עם אויבים". ולפיכך: לא פגמיו המוסריים אלא עמדתו הפוליטית של טראמפ גרמה לצהלת השמאל הישראלי במפלתו.
אבל על עצמי אני מעיד כי גם בכל שפע הטוב שהרעיף עלינו טראמפ - לא ראיתי בו משיח. חששתי ממנו מאוד. כשראיתי איך בגד בכורדים בסוריה, חששתי שיום רע אחד הוא עלול לוותר עלינו. כשראיתי את פגישותיו ההזויות עם קים ג'ונג און - חששתי שמחר בבוקר אנו עלולים לחזות בפגישה כזו שלו עם חסן רוחאני. והיו גישושים בכיוון הזה. וכשקראתי את "תוכנית המאה" שלו, ראיתי בה פתח חשוב להחלת ריבונות אבל גם הכרה במדינה פלסטינית.
התוכנית גרמה, לראשונה בהיסטוריה, לראש ממשלת ישראל להפקיד בידי נשיא אמריקאי מפות מוסכמות לנסיגה וגבולות המדינה הפלסטינית. כל אחת מ"מתנות טראמפ" גרמה לי להרהר במחירה. כי ידוע שבין מדינות אין מתנות חינם, רק אינטרסים. והיה ברור כי נתניהו ייאלץ לשלם טבין ותקילין עבור כל הטוב הזה בהסכמה לכל תוכנית או גחמה של טראמפ. ברור היה שנתניהו לא יעז להגיד "לא" לטראמפ, גם משום הכרת הטובה וגם בגלל הפחד שמא יתהפך עלינו.
בטקס הענקת המתנה האחרונה (ההסכם עם סודן, ממש ערב הבחירות בארה"ב) אפשר היה להבין ממה מפחד נתניהו. כגובה חובות קשוח שאל אותו טראמפ: "האם אתה חושב שג'ו הנמנמן היה משיג הסכם כזה? אינני חושב כך". מחצית השנייה שחלפה בין השאלה לתשובה לא נגרמה בגלל השהיה דיגיטלית בשיחת הזום. נתניהו נראה לשבריר שנייה המום מהבוטות של גביית החובות הפומבית. הוא התעשת וחמק מהמלכודת, כשאמר "אנו מעריכים מאוד תרומה לשלום מכל אחד באמריקה ומעריכים מאוד את מה שאתה עשית".
טראמפ לא ניסה להסתיר את אכזבתו החמוצה מהתשובה הדיפלומטית. "ייפ", הוא אמר ועיווה את פניו.
# # #
תיק 1000 של נתניהו הוא תיק המתנות. אין כמעט ויכוח על העובדות. נתניהו ומשפחתו קיבלו מתנות יקרות ערך מארנון מילצ'ן, מג'יימס פאקר וגם מידידים אחרים. סיגרים ושמפניה ותכשיטים. התביעה טוענת שאלו הן מתנות אסורות. נתניהו אומר שמותר לקבל מתנות מחברים. יבוא בית המשפט ויכריע. אבל מלבד למישור הפלילי - מאליו מובן כי קבלת מתנות הופכת את המקבל לחייב למי שמרעיף אותן עליו. ואם יבוא אחד מהנדיבים ויבקש משהו - יתקשה נתניהו לסרב. זה אולי שורש איסור קבלת מתנות על ידי עובדי מדינה.
ואם זה המצב מול חבר עתיר הון - מול ראש מעצמה קריזיונר על אחת כמה וכמה. אנו זקוקים למתנות מאמריקה. קשה לנו להסתדר בעולם בלעדיהן, בלי הגיבוי בזירה הבינלאומית, בלי הכסף והיתרון האיכותי שהם מבטיחים לנו. ובלי המשקל העצום של ההכרה האמריקאית בירושלים, בגולן ובהתיישבות. לא צריך ואי אפשר לסרב למתנות כאלו, אבל אסור להתעלם מהחשבון שעלול להיות מוגש. ועם טראמפ לא היה אפשר לדעת מתי היה מוגש החשבון ומה היה עלול להיות גובהו.
וזו אולי אחת הסיבות היחידות שבעטיין מותר לא להתאבל יותר מדי על מפלתו של טראמפ. בתקופת כהונה שנייה נשיא אמריקאי אינו תלוי עוד בבוחריו, כי ממילא לא יוכל לשוב ולהיבחר. ואם טראמפ לא היה תלוי עוד באוונגליסטים תומכי ישראל ובתרומות משפחת אדלסון - טראמפ של תקופת כהונה שנייה היה עלול להיות מסוכן מאוד. אפשר שפרס נובל היה חשוב לו יותר מההתנחלויות. הסכנה הפוטנציאלית הזו מועצמת כשמבינים שנתניהו פשוט לא היה מסוגל לסרב לתכתיביו של מי שהוא "הידיד הגדול ביותר שקם לישראל בבית הלבן".
אבל כשביידן הוא הנשיא - הסרט אחר לגמרי. אם יתעקש ג'ו ביידן ללכת בדרכי אובמה - יוכל נתניהו לסרב לו. לעמוד מולו כפי שידע לעמוד מול אובמה, לפחות בנושא האיראני. בעניין הפלסטיני נכנע נתניהו לאובמה ולג'ון קרי כמעט לכל רוחב החזית, ורק הסרבנות הערבית הצילה אותנו מאסון. מ"מתווה קלינטון" או בדומה לו.
# # #
השועל, כך מספר לנו איזופוס (ובעקבותיו קרילוב), חשק בענבי הכרם, אך האשכולות היו גבוהים מדי. "קרוב הפרי ונחת אין: קרוב לעין - רחוק משן", תרגם חנניה רייכמן. ולכן ניחם השועל את עצמו בלכתו משם: "אומנם מראה הפרי לא רע, אך באמת עודנו בוסר. אוי לאוכל אותו ענב: מיד תקהינה כל שיניו".
תכופות זו נחמתו של מי שקצרה ידו. אבל במציאות הקשה שלנו צריך לפעמים למצוא נחמה. אפילו ספקולטיבית. ענבי טראמפ של הכהונה השנייה היו עלולים להיות חמוצים מאוד. צריך ודאי להצטער על הריבונות שהוחמצה אך לא טראמפ אשם בהחמצה הזו, אלא נתניהו.
[email protected]