האומנים מיואשים: "אנחנו מופקרים ולא מעניינים אף אחד"

כבר יותר משמונה חודשים שעולם התרבות והבמה, על שלל תחומיו, נמצא באחד המשברים הגדולים בתולדותיו. ה"פינג־פונג" בין שני הסגרים, כאשר האולמות נפתחו לקהל מצומצם ואז שוב נסגרו ואומנים רבים עברו למופעי סלון או חצר (הכנסה מצומצמת יחסית), הוביל את המוזיקאים, השחקנים, אנשי הטלוויזיה, אנשי הסאונד, עובדי הבמה, ובעצם כל מי שדואג במשך שנים לשמח כל כך הרבה אנשים - למצב של כאוס כלכלי ונפשי.

בניגוד לסגר הראשון - אז אנשי התעשייה, ובראשם שאול מזרחי הבעלים של ה"בארבי", התראיינו לתקשורת ועשו "רעש" - נוצרה תחושה כי בסגר השני ההתלהמות והכעס הוחלפו בייאוש וחוסר אונים, עד כדי "התרגלות" למצב החדש והלא נורמלי.

אחת התופעות שהמצב החדש הביא אליו את האומנים היא לייצר הכנסה במקצוע "חלופי". השחקן גיא לואל התחיל לעבוד כירקן, הזמרת אפרת גוש הפכה לטבחית במסעדה, והזמרים אביבה אבידן, ורדינה כהן ונתי לוי פתחו את המטבח הביתי והחלו למכור מטעמים מעשי ידיהם.

דניאל בוצר, שחקן ובמאי, מצא עצמו בתחילת הקורונה ללא עבודה - והחליט לעבוד בשליחויות. "הייתה לי תחושה שזה ייקח הרבה זמן, ושאין לי באמת על מי לסמוך", סיפר. "אשתי ואני שחקנים, יש לנו שתי ילדות ועוד אחת בבטן, והיינו חייבים להתפרנס ולהתקיים. התחושה היא שאנחנו מופקרים ולא מעניינים אף אחד. אין מי שדואג לנו, ולא נראה שמישהו באמת לחוץ מזה שאין תרבות, וזה מאוד מבאס".

"מעולם לא חלמתי, בכל 82 שנותיי ולמעלה מ־60 שנות הקריירה שלי, שיבוא יום ולא אופיע כמעט שנה שלמה", מספר הזמר לוליק לוי, מהאומנים הוותיקים ביותר בישראל.

"ברגע שהתחילה הקורונה להדהד בארץ, התחילו להתבטל לי בזו אחר זו ההופעות, המהוות את ההכנסה העיקרית שלי, כי בגילי אין לי אופציה לעבוד במשהו אחר", הוא מוסיף. "בכל התקופה הזו הופעתי רק פעמיים, שזה כלום. אנחנו פונים למענקים למדינה - ולא מתייחסים אלינו. גם יש בי תחושה שמשרד התרבות נטש את האומנים ולא פועל עבורם בתקופה הקריטית הזו. אני מתגעגע מאוד לקהל ולהופעות, זה ה'דרייב' של החיים עבורי. לא להופיע תקופה כל כך ארוכה זה מבאס, מדכא ורק מוסיף לקושי של לשבת כל היום בבית".

"זה מצב הזוי ומאוד מקומם, יש תחושה של שיתוק", מסכמת הסטנדאפיסטית חגית גינזבורג. "אני לא מצליחה לעכל את השינוי שעברנו מאז שהקורונה פרצה".