את הכותרות תפס השבוע הנאום של דינה זילבר, בכירת משרד המשפטים, שביקשה לסמן את פרישתה מהתפקיד ביריקה עסיסית בפרצופם של בנימין נתניהו וכל מי שמעז לבקר את שלטון היועצים המשפטיים.
את זילבר צריך היה לפטר מזמן, בעקבות מעשים ונאומים דומים שנשאה בעבר. רק חוסר הישע של בכירי הליכוד הותיר אותה בצומת כל כך גורלי. אבל משום מה איש לא קפץ נגד מאמר מקומם שפורסם בביטאון צה"לי על ידי תת־אלוף במדים, תחת השם "תיאטרון המצביאות". מאמר שמהלל את התיאטרון שעושים בכירי המטכ"ל לממשלה, שמחוללים ספינים נגד השרים ופועלים בניגוד להוראותיהם.
המאמר נכתב בידי תא"ל רומן גופמן, כיום מפקד אוגדת הבשן בצפון, מי שהיה ב־2015, בעת "אינתיפאדת הסכינים", מפקד חטיבת עציון ביו"ש. הוא פורסם בכתב עת צה"לי ששמו "בין הקטבים", וסוקר את המתח שבין הממשלה לבכירי צה"ל. בשפה פסאודו־אקדמית מעורפלת, מספר מפקד האוגדה גופמן כיצד שר הביטחון דאז בוגי יעלון ובכירי הממשלה הורו לצמרת צה"ל ליישם מדיניות מסוימת. אלא שהמטכ"ל, במודע ובכוונת מכוון, ביצע מדיניות אחרת.
חמור מכך, התת־אלוף הנכבד מתאר כיצד מפקד פיקוד המרכז דאז רוני נומה, בשיתוף פעולה עם הרמטכ"ל גבי איזנקוט, תמרנו את הקבינט. הם תיאמו עמדות והציגו בפני השרים תמונה מניפולטיבית, שלא לומר מטעה, כדי להימנע מלעשות את מה שהורו להם.
תא"ל גופמן מסביר שהאלוף נומה התנגד להנחיות שר הביטחון והממשלה. בין היתר, להטלת כתרים על כפרים שמהם יצאו מפגעים, להחזקת גופות מחבלים ולהפסקת שיתוף הפעולה עם מנגנוני הטרור של הרשות הפלסטינית, אלו שפעלו בשטחים שבהם אסור היה להם לשהות. הוא מתאר כיצד פנו בכירי צה"ל בחשאי לעיתונות וביצעו מניפולציות תקשורתיות כדי להשפיע על בכירי הממשלה. אפילו מספר על פקודה שקיבל צה"ל משר הביטחון שטורפדה ב"פנייה של נומה לגורם חיצוני רב עוצמה בבקשה לעזרה, ואכן הפקודה בוטלה לאחר שעתיים".
העיתונאי היחיד שדיווח על המאמר המרעיש הוא רועי שרון בכאן 11. והנה, לא רק שהדיווח לא זכה לפולו־אפ, איש לא העלה קול מחאה נגד מה שנחשף. בייחוד על האופן שבו בכירי לובשי המדים ממרים את הוראות המנהיגים הנבחרים ומרמים אותם. כמה מעוות. כותרת הכתבה של רועי שרון מעלה על נס דווקא את המעין פוטש של בכירי צה"ל במילים: "כך נאלץ צה"ל לתמרן את הקבינט בגל הטרור של 2015".
שהרי הנחת היסוד של הערוץ הממלכתי היא שהרמטכ"ל, האלוף והמח"ט המהוללים יודעים טוב יותר משר הביטחון והקבינט מהי המדיניות הנכונה. הם הרי המבוגר האחראי שפועל לבלום את הטמטום של השרים. הנה לכם - דווקא בהנחות היסוד של התת־אלוף, לצד מחיאות הכפיים של כלי התקשורת הממלכתי, טמון הנגע כולו. זהו אותו נגע שקיים ביסוד החוצפה וההתרסה של דינה זילבר: פוטש דה פקטו ששורר כבר הרבה שנים, והפך למציאות המקובלת. כי הרי ברור שחוות הדעת של היועצים המשפטיים הן שקובעות בכל עניין. ולכן הם שולטים בפועל, ולא מי שהעם בחר. ומובן מאליו שהמטכ"ל קובע בעניינים ביטחוניים ולא ראש הממשלה ושר הביטחון. גם הם הרי יודעים טוב מכולם.
תשומת הלב הציבורית נתונה בדרך כלל לפוטש המשפטני־פקידותי, אבל בתחום של מערכת הביטחון התופעה הרת גורל הרבה יותר, מכיוון שמאז אוסלו אנחנו שבוים בקונספציה הרסנית שמועברת מדור לדור, בין מרבית הקצינים הבכירים - רוח הדיסקט של שמעון פרס. המאמר של מפקד אוגדת הבשן חושף שוב את עומק הנגע. למשל, כיצד הקצינים הבכירים משמרים בחירוף נפש את מערכת היחסים המופרעת עם בכירי מנגנוני הטרור של אש"ף. איך הצבא והשב"כ מסרסים את ההנהגה הישראלית ומקבעים את המשך המציאות ההזויה ביו"ש ובעזה. מתמרנים בין שני ארגוני הטרור שהשלטנו בשטח.
דינה זילבר החליטה השבוע לצאת בסערה, לקראת התפקיד שמן הסתם כבר ממתין לה, בקרן החדשה לישראל או במכון הישראלי לדמוקרטיה. בכל מקרה, שום דבר ממשי לא יאונה לה ולשכמותה, למרות ההתבטאויות הקיצוניות שממחישות הפרת אמונים בוטה. חוץ, כמובן, מהתקפות פראיות ולא תמיד מוצדקות מצד מקורבי נתניהו, כאשר מדובר באינטרסים האישיים של ראש הממשלה הנוכחי.
תסמונת האישה המוכה
מביך היה להבחין השבוע במחיאות הכפיים מצד עיתונאים ועסקנים מהימין אל מול ההחלטה של ראש הממשלה לשחרר מכשול שהוא בעצמו הטיל על הבנייה בגבעת המטוס בירושלים.
למעלה מחמש שנים השכונה הזו בשלה לבנייה, ונתניהו חוסם כל התקדמות. שנים שהמכרזים מוכנים לפרסום, אבל "מנהיג הימין" מותיר את הפרצה לחלוקת העיר פתוחה לרווחה. רק יומיים לפני הבחירות האחרונות, מרוב לחץ מהבוחרים, נאלץ נתניהו לאשר סוף־סוף את הוצאת המכרזים. אבל באופן בלתי חוקי, מאז הוא מנע את הפצת חוברות המכרז, עד השבוע.
פריצת הדרך החדשה מעידה על גמירת הדעת של נתניהו ללכת לבחירות, כי רק מניעי בחירות יכלו לגרום לו להסיר את המכשול האחרון בדרך לבנייה. אז מגיעות לראש הליכוד תשבחות מהימין, בדיוק כמו שמגיעות תשבחות לבעל בתסמונת האישה המוכה.
על רקע חילופי השלטון בוושינגטון, אנשי המחנה של הליכוד מנסים לחלץ עכשיו מראש הממשלה כמה דברים קריטיים שנתניהו מנע במשך ארבע השנים החלומיות של שלטון טראמפ. למשל, אישור לבניית שכונה בעטרות. על פינוי חאן אל־אחמר מההשתלטות הפלסטינית בניגוד לצווי בית משפט, איש כבר לא מדבר. שלא להזכיר כמאה השתלטויות עוינות דומות.
מה שכן נמצא חזק על השולחן הוא מאמץ להסדיר את המעמד של המאחזים ביו"ש, אלו שמכונים ההתיישבות הצעירה. מדובר בכ־65 יישובים שנבנו על קרקע מדינה בסמכות וברשות, אבל מנהיגות הליכוד מפחדת או לא רוצה לאשר אותם פורמלית עד היום. אין ספק שלו נתניהו היה באמת רוצה בכך, המעמד היה מוסדר לפני שנים רבות.
רק השבוע הסבירו היועצים המשפטיים בכנסת שכל מה שנדרש הוא החלטת ממשלה. אבל החלטת ממשלה אין, ולכן גם אין לתושבי היישובים הללו אספקה סדירה של מים וחשמל, שלא לדבר על תשתיות. כך, 20 שנה ויותר המדינה והמשפטנים מתעללים בהם וממררים להם את החיים.
בשבועות האחרונים גבר הלחץ על ראש הממשלה והפרקליטות להסיר את החסמים, כפי שהובטח עוד בימי אהוד ברק כשר ביטחון, ונקבע על ידי ועדת השופט אדמונד לוי. עשרות חברי כנסת, כולל רבים מהליכוד, חתמו על עצומה שמופנית לראש הממשלה. דורשים שהיישובים הקריטיים הללו, שמונעים דה פקטו הקמה של מדינה פלסטינית, יוכלו סוף־סוף לשגשג. אולי הנשימה האלקטורלית המהבילה של נפתלי בנט בגבו של נתניהו תביא את ההחלטה הגורלית. אבל גם אם כן, היא רק תחדד את גודל המחדל וההחמצה של ראש ממשלת הליכוד בתקופה שבה הכל היה אפשרי, בקדנציה האוהדת מכל של דונלד טראמפ.