למי היה עניין ואיזה אינטרס שירתה הדלפת חיסולם של אבו מוחמד אל־מסרי ובתו בלב טהרן, למעלה משלושה חודשים לאחר המבצע הקטלני? האם ההדלפה מקורה בחוגי ממשל אמריקאיים, ערב עזיבתו של דונלד טראמפ את הבית הלבן? או שמא היא ממקורות ישראליים? או אולי המדליפים הם גורמי אופוזיציה איראניים, המבקשים לאתגר את משטר האייתוללות? לכל אחד מהגורמים עניין להביך את האיראנים, וכל מי שידו בהדלפה הבין כי לחשיפת שיתוף הפעולה בין ארה"ב לישראל מחיר לא מבוטל, העלול לפגוע בתשתית המבצעית שכנראה בנה המוסד באיראן.
העובדה שגורמים מדיניים רשמיים אמריקאיים וישראליים לא התייחסו לחיסול, מעצימה את החשד כי להדלפה הייתה מטרה שגברה על השיקולים המבצעיים האחרים, ושירתה אינטרס מדיני־מעצמתי. בכל מקרה, הפרטים שהודלפו על אודות מבצע החיסול ל"ניו יורק טיימס" וכללו גם את שיטת הביצוע, מצביעים על כך שגורמים מודיעיניים הונחו בידי גורם מדיני, שסבר שזהו עיתוי מתאים לשחרר את ההדלפה. אני, אישית, מעדיף שמבצעים כאלה לא יפורסמו. לעמימות יש כוח רב בהעצמת ההרתעה והיכולות לפעולות עתידיות.
מיד עם הפרסום, החלו האיראנים בתפירת סיפור כיסוי. אמצעי התקשורת באיראן זיהו את הקורבנות כ"חביב דאוד", פרופסור להיסטוריה בלבנון, ובתו. גורמי תקשורת המזוהים עם משמרות המהפכה האיראניים ידעו לדווח כי "מר דאוד" היה פעיל בארגון חיזבאללה הנתמך על ידי איראן.
אל־מסרי היה אחד ממייסדי ארגון אל־קאעידה ונחשב ליורש מנהיג הארגון הנוכחי איימן אל־זוואהירי. הוא עומד מאחורי ההתקפות הקטלניות על שגרירויות ארה"ב באפריקה ב־1998, ומופיע זה זמן רב ברשימת הטרוריסטים המבוקשים ביותר של ה־F.B.I. אגב, הפרס שהוצע עבור מידע שיוביל ללכידתו עמד על 10 מיליון דולר.
העובדה שאל־מסרי חי והסתתר בטהרן מעניינת, שכן איראן וארגון אל־קאעידה הם אויבים מרים. איראן היא תיאוקרטיה מוסלמית־שיעית, ואל־קאעידה הנו ארגון ג'יהאדיסטי־סוני. בעניין זה נראה כי לאיראן היו סיבות טובות להסתיר את העובדה שהעניקה מחסה לאויב מושבע. כמה מומחי טרור גורסים כי נוכחותם של מנהיגי אל־קאעידה משמשת תעודת ביטוח שהארגון לא יפגע באיראן. בנוסף, מומחי טרור אמריקאים סבורים כי לאיראן היה עניין לסייע לאל־מסרי לתכנן פעולות אנטי־אמריקאיות, כפי שעשה בעבר.
העיתונאי רונן ברגמן ("ידיעות אחרונות" ו"ניו יורק טיימס") טוען כי לכל הפרשנויות אין כל ביסוס והן כולן השערות. עיתוי הפרסום, לדבריו, נבע מהתארכותן של הבדיקות שערך העיתון, והתחקיר התפרסם כשהעיתון ביסס את המידע שבו החזיק זה זמן מה.
מבצעי חיסול, או סיכול ממוקד, הינם כלי רב שנים. עיקר יעילותם הוא בפגיעה בהיררכיית הפיקוד בארגוני טרור ושיבוש פעילותם. תמיד נמצאו מחליפים למחוסלים, ולעתים רבות המחליפים אף עלו על קודמיהם. גם לגורם ההרתעה משקל רב בשיקולים לקראת מבצע חיסול ממוקד. העובדה שגורמי מודיעין מסוגלים לאתר, לעקוב ואחר כך לפגוע באישיות שמסתתרת - מערערת את ביטחונם ואת יכולות ההסתתרות והמנוסה של יעדים מבוקשים.
על שיתוף הפעולה המבצעי המיוחס לארה"ב וישראל איננו מרבים לדבר בגלוי, וטוב שכך. אין ספק שלשתי המדינות יכולות מודיעיניות־מבצעיות מרשימות, והתשתית שכנראה הקים המוסד באיראן מאפשרת פעולות כאלו בלב טהרן. האירוע הזה מהווה חלק ממערכה גדולה יותר, והוא מצטרף לסדרת מבצעי סיכול ממוקד שביצעה ארה"ב נגד אל־קאעידה ברחבי המזרח התיכון, ואף מעבר לו. לאחרונה הופיעו דיווחים על מותו של מנהיג הארגון, אל־זוואהירי, אולם אין לכך כל אישור רשמי.
החיסול הוא, ללא ספק, מסר המכוון לאיראן, בסיומה של שנה שהחלה בחיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, חיסול שפגע קשות במורל וביכולות המבצעיות של המשמרות. הלקח החשוב ממבצע זה לאחראים על מתקפות הטרור נגד ארה"ב, ישראל והעולם המערבי, הוא כי המפגעים והמתכננים אינם חסינים מפגיעה, ועשויים למצוא את מותם לא רק בסוריה, עיראק, או אפגניסטן - אלא גם בלב טהרן.
הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת C.G.i למודיעין עסקי