הנה נושא חדש לוויכוח: האם יש "טראמפיזם" בלי דונלד טראמפ? כאילו אין לאמריקאים מספיק צרות, כאילו אין קורונה, ותקופת דמדומים מבולבלת של ממשל שסיים את כהונתו, ואומה שסועה ומקוטבת, ומאבק קשה עם סין (הנרי קיסינג׳ר כבר מזהיר מפני מלחמת עולם שלישית). כאילו אין כל אלה, עכשיו מתווכחים על עתיד הטראמפיזם. וכמובן, לפני שמתווכחים על עתידו, כדאי להסכים על מהותו, וגם על הסכמה כזאת לא קל להתיישר.
וירג׳יניה פוסטרל ניסתה השבוע להציע נוסחה. היא כותבת ועורכת ותיקה. עמדה בראש מגזין בשם "ריזון", פרסמה כמה רבי־מכר, הראשון שבהם הוא גם הידוע שבהם, וכותרתו "העתיד ואויביו". אבחנתה מדויקת: טראמפיזם איננו מונח מוסכם, הוא ססמת קרב. בעיניו של השמאל האמריקאי, הוא פשוט מילה נרדפת ל"שנאה ופלגנות".
בעיני כמה מבכירי המפלגה הרפובליקנית, טראמפיזם הוא נוסחה פוליטית שעיקרה כלכלה לאומית ופופוליזם אנטי־אליטיסטי. בעיני השמאל, הטראמפיזם הוא מטבע לא לגיטימי. בעיני הימין הוא מצע מפלגתי מנצח, אם רק יתווך על ידי מנהיג שהוא קצת פחות טראמפ מטראמפ. אותה גברת, אבל באדרת חדשה. אדרת של קטיפה.
פוסטרל לא הייתה היחידה שתהתה על עתידו של הטראמפיזם לאחר טראמפ. זאת כמובן בהנחה שהוא באמת הולך, וגם שהוא לא חוזר. היא סבורה שבלעדיו זה לא יעבוד. כך סבור גם דיוויד פרום, פעם כותב נאומים של הנשיא ג׳ורג׳ בוש, והיום כותב מאמרים. שניהם סבורים שהטראמפיזם הוא תלוי אישיות. ג׳פרי קבסרויס, ממכון ניסקנן בוושינגטון, הציע הגדרה חדה לטראמפיזם: שמרנות פופוליסטית־לאומנית.
ג׳ף גודווין, מאוניברסיטת ניו יורק, הציע חמישה מפתחות להבנת האידיאולוגיה של הנשיא. שמרנות חברתית, קפיטליזם ניאו־ליברלי, כלכלה לאומית, התנגדות להגירה ולאומיות לבנה. ספר חדש של אוניברסיטת ברקלי, העוסק כולו בתופעת הטראמפיזם, נוטה לטענה שמדובר באידיאולוגיה שבלי להתנצל "פוגעת בנורמות מוסדיות כהצדקה לקידום הדרה ולהתנגדות להכלה חברתית".
כמובן, ייתכן בהחלט שכוח אישיותו של טראמפ הוא שהפך את הצירוף המשונה הזה של רכיבים פוליטיים לקמפיין מנצח (לפני שהפסיד). שהרי, כל אחד מהם בנפרד כבר הופיע בהיסטוריה האמריקאית. אבל בדרך כלל לא במסגרת תלכיד כזה, ולעתים קרובות לא במסגרת מנצחת.
בכל עת שנשיא אמריקאי מסיים כהונה, בהצלחה או בכישלון, עולה לדיון השאלה על עתיד מפלגתו. אחרי רונלד רייגן בא ג׳ורג׳ בוש האב, השונה ממנו בתכלית, בטמפרמנט וגם באידיאולוגיה (האוטוביוגרפיה החדשה של ברק אובמה מתארת את בוש כהשראה לנשיא הדמוקרטי). אותה מפלגה הכילה את שניהם, והתלבטה איזה מהם יבטיח לה עתיד.
ההתלבטות הסתיימה עם הפסדו של בוש בבחירות לאחר ארבע שנים, שהכריע את הכף. היורשים של רייגן, או מי שראו את עצמם כיורשיו, כבשו את המפלגה לעוד שני עשורים. תחילה בראשותו של יו"ר בית הנבחרים התוסס ניוט גינגריץ׳, אחר כך בכהונתו של בוש הבן. האם היה רייגניזם בלי רייגן? היה ולא היה. האידיאולוגיה נשארה, אבל הכריזמה שמאחוריה מעולם לא שוחזרה. ואידיאולוגיה בלי כריזמה היא רק חצי הצלחה.
למפלגה הדמוקרטית היו התלבטויות דומות כאשר ג׳ימי קרטר הפסיד בבחירות 1980 לרייגן. ההתארגנות מחדש נמשכה עד שבא ביל קלינטון וגרר אותה למרכז הפוליטי ובעיקר הכלכלי. קלינטון הכריז על סוף עידן הממשלה הגדולה. הוא בחר בשגשוג על פני ועדי העובדים, בסיליקון ואלי על פני תעשיית הרכב של דטרויט.
ג׳ו ביידן הוא במידה רבה יורשו של קלינטון. דמוקרטי מהזרם המרכזי. אבל הוא לא איש צעיר, ומאחוריו כבר מתנהלת בעוז המלחמה על דמותה של המפלגה בדור הבא. האם פניה להישאר במרכז, או שמא לפנות לשמאל. האם את הדרך יתווה ביידן, שהוכיח שביכולתו לספק ניצחון. או הסנאטור מוורמונט ברני סנדרס, שאחרי שהפסיד בשתי מערכות פריימריז כבר ברור שלא יהיה נשיא, אך הוכיח שהוא מספק הרבה יותר השראה.
הנה הדילמה של הרפובליקנים. ברור שטראמפ הביא איתו רוח חדשה, ברור שהרוח הייתה גם רוח רעה, ברור שהיא סיפקה למפלגה ניצחון, ואז גם הפסד, אבל בפער לא גדול. עכשיו צריך לשאול כך: האם האידיאולוגיה בלי המנהיג שהביא אותה תהיה פשוט גרסה מוצלחת וידידותית יותר להמון, או שמא בלי המנהיג לא יהיו לה טעם וריח. ובמילים פשוטות, האם מה שעשה את טראמפ לטראמפ הוא הדבקות בלאומיות כלכלית, או שמא מה שעשה אותו לטראמפ הוא הציוצים השקריים בטוויטר.
קונרד בלאק, מו"ל עיתונות גדול, ומי שחיבר ספר מהלל על טראמפ, זיהה נכון שהנשיא העוזב הוכיח יכולת ייחודית בהעברת בוחרים ממחנה אחד למחנה השני. בין שנת 2012, שבה שלחו הרפובליקנים לזירה מועמד סטנדרטי, מיט רומני, לבין שנת 2020, שבה התמודד המועמד הלא סטנדרטי, עלה מספר בוחרים המפלגה הרפובליקנית ב־20%.
נכון, זה לא הספיק לניצחון. אבל, כמו שכתב בלאק, קשה לראות את הרפובליקנים ממלאים אצטדיונים במעריצים עם מועמדים כמו שהיו להם אחרי רייגן ולפני טראמפ. לא לבושים, לא למקיין, לא לרומני, וגם לא לרוב היורשים הפוטנציאליים במפלגה, יש כריזמה מהסוג של טראמפ.
ההתלבטות ביחס לעתיד המפלגה תלווה את הרפובליקנים עוד זמן רב, אבל יש לה גם כמה היבטים דחופים. בעוד חודש וחצי ייערכו בחירות במדינת ג׳ורג׳יה שיקבעו את זהות המפלגה השולטת בסנאט. הרפובליקנים צריכים לנצח לפחות במרוץ אחד כדי להבטיח שליטה כזאת, אבל לא בטוח שיש אפשרות לנצח באחד. מי שכבר יבוא לקלפי, יצביע מן הסתם או לשניים האלה - הדמוקרטים - או לשניים האלה - הרפובליקנים.
זה יהיה כמובן מבחן של ארגון והתלהבות. בחירות מיוחדות מביאות לקלפי פחות בוחרים. זה יהיה מבחן של אידיאולוגיה - בעד ונגד הטראמפיזם (כל אחד על פי הגדרתו). מדינת ג׳ורג׳יה בוחרת את נציגיה לסנאט, אבל ברור לכולם שהמשמעות חורגת הרבה מעבר לג׳ורג׳יה, ויהיו לה השלכות ממשיות על מה שיעשה ג׳ו ביידן בכהונתו. נשיא שיש לו רוב בסנאט הוא נשיא אחר מזה שאין לו רוב בסנאט. אם לא יהיה לו רוב, הוא יהיה הנשיא הראשון שמתמודד עם מציאות כזאת בשנתיים הראשונות לכהונתו מאז ימי ריצ׳רד ניקסון.
ובינתיים, בכלל לא ברור אם טראמפ מתכוון ללכת. דיבורים על מרוץ חוזר ב־2024 מתרבים. בלאק בהחלט ממליץ לטראמפ על ניסיון נוסף, אף שיהיה כבר בן 78, ואף שעד היום היה רק מועמד אחד שהצליח להפסיד ולחזור כמנצח (גרובר קליבלנד).
מה יקרה עד שטראמפ יחליט? התהליך הכלל־מפלגתי קצת ייתקע. כל עוד טראמפ לא יחליט, יהיה קשה גם לאחרים. סגן הנשיא, מייק פנס, לא ירצה להודיע על מועמדות כל עוד טראמפ לא ויתר על שלו. מייק פומפאו, שר החוץ של טראמפ, לא ירצה להיכנס לזירה לפני שהבוס ייצא ממנה. ולא ברור מה תעשה השגרירה לשעבר ניקי היילי. ולא ברור מה יעשה הסנאטור מארקנסו טום קוטון.
כל אלה, בהנחה שירצו להתמודד, יבקשו גם את קולותיהם של בוחרי טראמפ. ואי אפשר לקבל את קולותיהם של אוהדי טראמפ כל עוד טראמפ עצמו לא פינה את המקום. שלא לדבר על האפשרות שבנו, טראמפ ג׳וניור, יחליט להתמודד ויציב אתגר מסוג חדש.
יריית הפתיחה למרוץ הבא של טראמפ יכולה להישמע בג׳ורג׳יה. אם יחליט להיות מעורב במרוץ, לסייע לשני הרפובליקנים להיבחר, לחסום את הדמוקרטים, אם יצליח לעשות זאת, זה יהיה סימן. כמובן, לפני שהוא עושה את כל אלה, הוא צריך להשלים עם הפסד, מה שעדיין נראה קשה השבוע.
הבטחות של פרקליטיו לספק אקדח מעשן, פצצה פוליטית שתטה את הכף, הוכחות חד־משמעיות לזיופים בקנה מידה גדול - כל אלה התבררו כבלונים מלאי אוויר חם. באמצע השבוע, לחצי רגע, היה נדמה שמישיגן מאותתת על שינוי כיוון. רפובליקנים במחוז אחד סירבו לקבל את התוצאה, מה שחילץ מהנשיא ציוץ אוהד. אבל לא חלפה יממה, והרפובליקנים של מישיגן הבינו שיש גבול. עתירות בנבדה נדחו גם הן בזו אחר זו. הצוות של טראמפ פשוט לא הציג ראיות שנעשה לו עוול.
ה"ניו יורק טיימס" דיווח השבוע ששכרו של רודי ג׳וליאני, ראש העיר ניו יורק לשעבר, הוא 2,000 דולר לשעה. ג׳וליאני התעמת באמצע השבוע עם שופט בפנסילבניה, אבל לא שכנע אותו שיש אפשרות שמעטפות ההצבעה נשלחו על ידי "מיקי מאוס". כמה עורכי דין אחרים של טראמפ פרשו מהייצוג בפנסילבניה משום שהרגישו שג׳וליאני הולך רחוק מדי, ולא הסכימו להצטרף לעתירות תחת פיקודו.
סטיית תקן
1. כמה מילים על הצבעת היהודים באמריקה. סקרים של כמה גופים לימדו את הידוע מראש: היהודים הצביעו ברוב גדול לביידן. כמה בדיוק? 70%, אולי 75%, אולי 68% - זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שהיהודים התפלגו על פי מחנות. הליברלים, הרפורמים, הלא מזדהים - לביידן. האורתודוקסים, בעיקר החרדים - לטראמפ.
2. ועוד דבר חשוב: ארווין מנסדורף, מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, גילה שלבוחרי ביידן יהודים קשה יותר לומר בפה מלא שהם "פרו־ישראלים". הוא הציג שלוש אפשרויות. "פרו", "לא פרו", וגם אפשרות שלישית: "המונח 'פרו ישראלי' מעורפל מכדי שנוכל להשיב". הבשורה הטובה היא שיש מעט מאוד יהודים שאומרים במפורש שהם "לא פרו־ישראלים". הבשורה הקצת פחות טובה היא שיש הרבה יהודים שמתקשים לומר שהם "פרו־ישראלים". בעיקר יהודים בוחרי ביידן (ראו גרף).
3. גם סקרים אחרים מלמדים שלבוחרי טראמפ יש יותר עניין בישראל, וקשר יותר חזק אליה. בשאלות על ישראל כפקטור בהצבעה - כלומר, האם עמדת המועמד ביחס לישראל משפיעה על ההצבעה שלכם כאמריקאים - בוחרי טראמפ יהודים נוטים לתעדף את ישראל הרבה יותר מבוחרי ביידן יהודים.
4. השאלה הישראלית כבר עומדת על הפרק גם בבחירות בג׳ורג׳יה. אחד המועמדים הדמוקרטים, רפאל ורנוק, שהוא גם איש דת שחור בכנסייה הבפטיסטית, מואשם בכך שהשווה את ישראל לדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. בשבוע שבו הועברה שגרירות ארה"ב לירושלים, ורנוק אמר לחסידיו ש"ראינו את ממשלת ישראל יורה בפלסטינים לא חמושים כמו בציד ציפורים".
5. ורנוק הגיב על ההאשמות. אני לא מאמין שישראל היא מדינת אפרטהייד, אמר. ועוד אמר: עמדותיי עוותו לצורכי בחירות. בקהילה היהודית באטלנטה יצאו כמה מנהיגים להגנתו.
6. אחת הדאגות המרכזיות של פעילים יהודים היא כי המתקפה על ורנוק תזיק ליחסי שחורים ויהודים, שגם כך נוטים להיות מתוחים. סרט דוקומנטרי חדש "מורשות משותפות", שמציג את השותפות בין שחורים ויהודים במאבק על שוויון זכויות, הוצג לפני כמה שבועות באטלנטה בחסות הקונסוליה הישראלית. יש בו השוואות, לא תמיד חדות, בין סבל העבדים באמריקה לסבל היהודים בשואה.