מהביוגרפיות של אובמה ובייקר אפשר ללמוד רבות גם על ישראל ומנהיגיה

שתי ביוגרפיות על אנשים פוליטיים שהשפיעו על ההיסטוריה ראו אור לאחרונה: של ג'יימס בייקר, מי שהיה שר החוץ של הנשיא בוש האב, ושל הנשיא לשעבר ברק חוסיין אובמה, ובשתיהן יש גם התייחסות לישראל. בייקר היה זמן רב אחד השחקנים הראשיים על הבמה הפוליטית האמריקאית, ומחברי הביוגרפיה, פיטר בייקר וסוזן גלסר, מכנים אותו "האיש שניהל את וושינגטון".

הפרק החשוב ביותר בקריירה המגוונת שלו וגם המעניין מבחינתו הוא כשהנשיא בוש מינה אותו למשרת מזכיר המדינה; רשימת ההישגים שלו מרשימה: סיום מלחמת האזרחים בניקרגואה, פעילותו לסיום המלחמה הקרה, ייצוב היחסים עם רוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות, איחוד גרמניה (למורת רוחם של ראשת ממשלת בריטניה תאצ'ר ונשיא צרפת מיטראן), ובראש ובראשונה הצעדים שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה וכינון הקואליציה הבינלאומית נגד סדאם חוסיין.

לנו זכורה אולי במיוחד פעילותו האינטנסיבית לגבי הסכסוך הישראלי־ערבי, שהיו בה לעתים מהמורות ועימותים קשים. מסופר שכשבייקר ביקש להשיג את תמיכת ברית המועצות במלחמה נגד עיראק, זו התנתה זאת בהתחייבות לנקיטת צעדים לפתרון הבעיה הישראלית־פלסטינית. בייקר דחה את התנאי, אך מאוחר יותר אימץ את הרעיון בעצמו.

על היחסים בין בייקר לראש הממשלה יצחק שמיר ראוי לכתוב ספר מיוחד, אך מעניין הציטוט בספר של שמיר בפגישתם הראשונה: "אני אדם בעל עקרונות, אך גם פרגמטי כשצריך. אני יודע פשרה פוליטית מהי ואני בטוח שאתה, אדוני המזכיר, על אף היותך איש פרגמטי, גם אדם בעל עקרונות".

ישראל אומנם הגיעה לסיכומים חיוביים לקראת ועידת מדריד, אך בכך לא תמו המחלוקות בנושאים כגון ההתנחלויות והערבויות שישראל ביקשה לקליטת גל העלייה מברית המועצות לשעבר, ושבייקר החליט לעכב. בייקר לא היה אנטישמי כפי שיש מי שטוענים, אך הוא פעל כעורך הדין הקר שהיה להשגת מטרותיו ללא משוא פנים לכל צד.

מבחינה זאת, הוא היה זיקית: כשחשב שזה מסייע לו, היה הר געש, וכשסבר שעליו להתרכך ולשתף פעולה, הפך, כפי שאני יכול להעיד בעצמי, נופת צופים. בייקר היה ערמומי ותחמן, והספר מונה אירועים מדיניים, פוליטיים וכלכליים (הוא גם כיהן תקופה מסוימת כשר האוצר) שבהם כשל מבלי שדבק בו רבב. אדרבה, הוא יצא האיש שפנו אליו כדי לפתור את הבעיה. בוושינגטון התייחסו אליו כאל נשיא שותף, למורת רוחה של משפחת בוש, אך בפועל כך היה.

בעוד שבייקר היה שר החוץ האמריקאי האחרון שבמידה רבה בזכותו אמריקה קבעה את סדר היום העולמי, מקומו של אובמה מבחינה זאת בלתי ברור. ראשית, במקרה שלו מדובר באוטוביוגרפיה, וככזאת היא לעולם לא תהיה אובייקטיבית כמו הביוגרפיה ללא כחל וסרק על בייקר. השם "ארץ מובטחת" הוא כבר יומרני, וכמו בכל ספר אוטוביוגרפי הדגש הוא לא על הכישלונות אלא בעיקר על ההישגים, ובפרט מה שמתואר בידו כהצלחת הכלכלה האמריקאית אחרי המשבר של 2008, שהוא מאשים בו את הרפובליקנים ובמידה מסוימת גם את הנשיא קלינטון.

מבקרים מציינים את כושר כתיבתו של אובמה, אך לצד השבחים יש גם סייגים. הכתב הפוליטי ג'ון האריס, מייסד אתר "פוליטיקו", שואל למשל: "האם אובמה יכול היה להיות נשיא גדול?". כלומר האם הישגיו תאמו את כוונותיו? אפילו עורכת הספר, רייצ'ל קליימן, העירה שמבחינת ההישגים, הספר נראה מעט "תמציתי".

בעצם אין המדובר באוטוביוגרפיה שלמה, אלא רק בכרך ראשון, כשהמשכו יעסוק ברוב הקדנציה השנייה של אובמה, כולל המעידות בלוב, בסוריה ובאפגניסטן, ובעיקר הסכם הגרעין הבעייתי עם איראן שאובמה רואה בו את פסגת הישגיו המדיניים. למרות שבכרך הראשון יש רק התייחסות חלקית לנושאים הישראליים, אובמה מקדיש קטע שלם לבנימין נתניהו. על פי הציטוטים בתקשורת, אובמה סבור שראש הממשלה הוא "איש חכם, ערמומי וקשוח, שרואה עצמו כמי שמגן על העם היהודי מאסון".

מבחינה זאת, הדברים דומים למה שכתב הנשיא קלינטון על נתניהו בזיכרונותיו, דהיינו שחרף המחלוקות המדיניות, הוא העריך את מחויבותו העליונה לביטחון מדינת ישראל. אף שיש להניח שאובמה לא בדיוק התכוון לכך, גם איש יחסי הציבור המוכשר ביותר לא היה יכול לתאר טוב יותר את התכונות שהציבור הישראלי רוצה לראות במנהיגיו.