פצצת נוסטלגיה: תערוכה חדשה המנציחה את החיים בקיבוץ שער העמקים

נטיעות במורדות הכרמל הקרחים עדיין, התינוקות הראשונים של הקיבוץ, הצאן יוצא למרעה, חג העומר, הקוצרות רוקדות עם מגלים בידיהן, בניית הבניין הראשון, הכובסות, הוד מעלתו הקומביין, ילדים אוכלים ענבים בכרם, קפיצת חמור בשיעור ספורט, הסילו, שיעור טבע בחיק הטבע, מעגלי הורה, צלצול הפעמון המזמין את החברים לחדר האוכל, נערים עובדים בנגרייה, ילדי המשק על טרקטור בחג הביכורים, משאיות מביאות פליטים מהשואה, שלג חד-פעמי בעמק יזרעאל.

מ"פצצת" הנוסטלגיה ממיסת הלב הזאת ניתן ליהנות, עד ה-21 בינואר, בתערוכה שנפתחה ב"פירמידה", מרכז לתרבות עכשווית בחיפה, תחת הכותרת "קיבוץ שער העמקים - אנשים". האוצרת נורית טל-טנא השכילה לשלב בו את הצילומים שבהם מתעד הצלם בעז לניר את חברי הקיבוץ מאז שנות ה-70 עם סרטוני הווידאו שבהם הפליא חבר המשק, הלל לבני עליו השלום, להנציח את החיים בשער העמקים מאז הקמת הקיבוץ, באמצע שנות ה-30 עד שנות ה-60.

לצד סרטוניו של לבני מהדהד השיר "למרגלות הכרמל", שהלחין המלחין איש שער העמקים אורי גבעון, מי שנודע בשעתו כמלחין "באנה הבנות", מלהיטי התקופה. מבצעת "למרגלות הכרמל" היא זמרת העבר אסנת פז, בתו של לבני. 

"בזיכרון שלי מאבא הלל - קראנו בקיבוץ להורים בשמותיהם ולא אבא-אמא - תמיד הייתה עליו מצלמה או מסרטה", היא מעידה. "את מצלמת הקודאק הוא הביא מיוגוסלביה, ארץ הולדתו ואילו את המסרטה הוא רכש מהכסף שהשיג תמורת מכירת עודפים מאוסף הבולים הענקי שלו. תמיד הוא הקפיד שזה לא יהיה על חשבון הקיבוץ".

בין השאר הרבה לבני לצלם את ילדיו. "אבא היה מתעד בנשמתו, שצילם מה שראה מבעד לעינית המצלמה ובאופן עקרוני נמנע מלביים, או להעמיד, את אלה שצילם, מתוך רצון שזה יצא לו טבעי", פז מספרת. לעומתו, לניר כצלם-אומן מביים, כשצריך, את גיבורי צילומיו. כמו כן, יש שוני תקופתי בין עבודותיהם. לבני פעל בעידן החלוצי שבמרכזו עמד הכלל. לכן, כמעט אין תקריבים בסרטוניו. לא כן לניר, הפועל בתקופה שבה היחיד במרכז וככזה, הוא מרבה בצילומי תקריב מרהיבים.

הסרטונים של אביה מחזירים את פז אל ילדותה ואל נעוריה. "גדלתי עליהם ולימים, לאחר שעזבתי את המשק כשהייתי באה לבקר שם עם הילדים, הוא היה מקרין לנו את הסרטונים על סדין שהיה נמתח על הקיר", היא מתרפקת.

לדברי פז, אביה, הציוני הנלהב, שפעל בשליחות תנועתו גם מעבר לים והיה ממייסדי סמינר "אורנים", לבד מהיותו צלם מתעד ואספן בולים נלהב, שבעזרתם העמיק את ידע השפות שלו, הוא היה מכור למוזיקה קלאסית והיה אדם יצירתי, שאהב לבשל וליצור עם נכדיו תיאטרון-בובות. 

כמו כן הוא היה עד לפריצתה של בתו, אסנת, אל קריירת הזמר הלא שגרתית והלא ממושכת שלה. מכאן נעביר את השרביט אליה, מי שהייתה מהזמרות הגדולות של שנות ה-60, שבנסיבות לא ברורות נעלמה מהזרקורים, כשהיא מותירה מאחוריה שובל של להיטים, שלא נמוגו עד היום.

מבחינתה, הכל התחיל בקיבוץ שער-העמקים, שממנו צמחה אחריה דורית ראובני, גם היא בת להורים יוצאי יוגוסלביה. פז קיבלה את התשואות הראשונות בקיבוץ. "הייתה אצלנו מסורת של שירה", היא מספרת. "אז, בתקופה ה'אדומה' שלנו, שרנו על אמא רוסיה, על ערבות הדנייפר והוולגה ועל השלג בסיביר".

מהקיבוץ הגיעה פז לבחינות ללהקת הנח"ל - ולא התקבלה. "זה באשמתי", היא איננה מכחישה. "כשהבוחן אורי זוהר הורה לי לעשות איזה אטיוד, הביישנות שלי שיתקה אותי. אז נשלחתי לקורס...נהגות, הדבר שהכי לא רציתי לעשות בצבא. מי שהציל אותי מכך היה חברי דאז, שמוליק, בן המשק, שלנוכח הנסיבות הודיע - 'עכשיו מתחתנים!'"

לפתע היא צצה בשדה הזמר. "לאחר שעברנו די מהר לתל-אביב, הבחנתי במודעה לגבי תחרות חובבים ארצית שארגן מרכז ההסברה. הייתי משוכנעת שלא אתקבל, כפי שקרה לי עם להקת הנח"ל, אבל החלטתי לגשת בתור ספורט. בסופו של דבר זכיתי עם שיר של דוד זהבי. הפרס היה ממש מצחיק - טיול לאילת. למעשה, הפרס האמיתי היה שבעקבות הזכייה הוזמנתי להופעות ולהקלטות. מהתקליטון הראשון התפרסמתי עם 'עץ האפרסק', שירו של אורי אסף, שאותו הלחין יוסף הדר". 

הזינוק לצמרת של פז, שלא הייתה בטוחה שרצונה בקריירה של זמרת, אירע בפסטיבל הזמר והפזמון של מוצאי יום העצמאות 65'. "הייתה לי התרגשות בלתי רגילה להופיע עם הזמרים הכי הכי של התקופה - יפה ירקוני, אריק איינשטיין וגשר הירקון, גם הפרברים", נזכרת פז, ששרה שם במקביל לאברהם פררה את 'רקפות', שירן הצנוע של פניה ברגשטיין ושולמית ליפשיץ. השיר לא זכה, אך פתח בפניה את שערי חברות התקליטים. 

אז נולד "שלכת אדומה", להיטה הגדול של פז, שכתבו תרצה אתר ואלונה טוראל. "כשתרצה, שממנה אני זוכרת את עיניה הכחולות, הביאה לי את השיר, היא נזכרה פתאום שחסר בית", מעירה פז. "יצא ששרתי בית אחד פעמיים".

מיוחד הסיפור שמאחורי השיר "רוח עצוב". כשפז באה לקיבוץ שפיים בתקווה לקבל משירי המלחין נסים שובל, הוא סיפר לה שבמשק חי אברהם, אחיו של המשורר יצחק קצנלסון, מי שכתב את "מה יפים הלילות בכנען", מבלי להגיע לארץ ונספה בשואה. פז נפגשה עם האח ויצאה ממנו עם שלל שלא יסולא בפז. לאחר תחקיר של שנתיים, היא הוציאה תקליט משירי קצנלסון, ביניהם לבד מ'רוח עצוב' - 'חמש שנים על מיכאל' ו'נעולה היא דלתי'. לא רק  שהיא הצילה אותם מלצלול לתהום הנשייה, אלא גם הוזמנה אל הנשיא זלמן שז"ר, שכדרכו שר איתה בהתלהבות משירי המשורר מהגולה.

חובבי הזמר הישן והטוב מביניכם, מכירים שירים אחרים ששרה פז ונצרבו בתודעה, בהם "בא אביב", "תחת זיו שמים", "מי אמר", "כמה טוב", "שיר לעמק", "לבב אנוש" ואפילו "כובע של קש". נסתפק בסיפורה על השיר "בואי אמא". "לשיר הזה יש המון ביצועים, אבל כולם אחריי", היא מדגישה. "מילדותי בקיבוץ אהבתי את המנגינה של השיר בין השירים הרוסיים שהיינו שומעים מרדיו מוסקבה. לימים, כשהגיע אלי תקליט עם הלחן, ביקשתי מלאה נאור שתכתוב לי מילים עבריות לשיר. אני הראשונה ולא יעזור לאף אחד".

המרוץ שלה נקטע באחת אי אז בשנת 70', כשנסעה עם משפחתה לארצות הברית, בין השאר ללימודי משחק אצל אוטה האגן המהוללת. "למעשה, נסענו בגלל השיגעון של שמוליק, בעלי דאז, שמאוד רצה אמריקה", היא מעירה. "מבחינתי, העיתוי היה נורא, כשהייתי בשיא ההצלחה. וכשחזרנו, היו לי חבלי קליטה קשים".

אכן, פז שוב לא הייתה "יקירת המועדון". וכשניסתה לצאת בתוכנית-יחיד, נפגעה במיתרי הקול והייתה במשך זמן מושבתת. בנוסף חוותה פז משבר משפחתי, כשהתגרשה משמוליק, אהוב נעוריה מהקיבוץ, כשהאהבה ביניהם פגה. לימים הוא נפטר ממחלה. רצה הגורל ושני בניה של זמרת שירי המולדת חיים בארצות הברית עם חמשת נכדיה.

כשהקריירה שלה נמוגה, ניסתה עבודות אחרות כמו מזכירות. בשנות ה-80 פגשתיה בחנות רהיטים תל-אביבית, שאותה ניהלה במשך לא פחות מ-16שנה ו"נתנה לי למשך תקופה בלנס בחיים שלי". "לא היה לי קל כשלקוחות היו שואלים אותי לאן נעלמתי ומדוע אני מבזבזת את הקול שלי", היא נזכרת. "לך ספר להם שזה לא תלוי רק בי".

"זה לא צריך להפתיע שזמרים בארץ נאלצים לפנות לעיסוקים שמחוץ לענף", היא אומרת. "בניגוד לזמרים בארצות אחרות, שם יש להם אפשרויות יותר נרחבות, כאן זאת מדינה, שבה כשם שמקימים אותך מהר, הורגים אותך לא פחות מהר. האמת היא שלא נלחמתי לשינוי המצב. אף פעם לא הייתי בין בעלי המרפקים".

שנים השתעשעה ברעיון להקליט מהשירים ומהשירה שהיא כותבת בדרך כלל בביתה, על גבול תל-אביב-גבעתיים. מהם כינסה בספר, כשהאיורים מעשה ידיה והציורים שעל הקירות רומזים שהזמרת  הפכה לציירת.