פרולוג
כ"ט בנובמבר. משונה העירוב המוזר הזה של תאריך לועזי עם עברי. ממש בא להגיד לאלה שקבעו שם למעלה: יאללה, תחליטו כבר - או 29 בנובמבר, או י"ז בכסלו. מאיפה בא לכם פתאום כ"ט בנובמבר? למה לבלבל? לא מספיק שאנחנו ממילא צריכים לזכור את יום ההולדת שלנו בשני תאריכים? עכשיו אתם באים לנו עם השעטנז הזה?

ויהי בחצי ליל ה־29 לנובמבר, שנת התש"ח לבריאה, ויחליטו כל אומות העולם על הקמת מדינה עברית לעם ישראל בארץ ישראל. ויקומו כל איש ואישה, נער, זקן וטף ויצאו לרחובות בשירה ובריקודים וכל הארץ צהלה ושמחה ולא היה כחג ההוא מיום צאת ישראל ממצרים.

את זה כתב אהרן מגד בהגדת העצמאות, שהודפסה בידי צה"ל בתשי"ב, לקראת יום העצמאות ה־4 של ישראל. מגד לא כתב כ"ט בנובמבר, הוא נקב בתאריך הלועזי ושיפר את זה בציון השנה העברית - תש"ח.

אני חושב שאף אחד לא שאל למה, אולי מפני שבשנים ההן כל החלטה שהגיעה מלמעלה הייתה מתקבלת ללא ערעור והרהור. "אם ככה הם החליטו, בטח הם יודעים למה", היה משפט ששמעתי המון בילדותי. "הם" היה בעיקר "הוא", ו"הוא" היה כמובן דוד בן־גוריון. אומנם הרב יונה שטנצל פנה אל בן־גוריון בבקשה שהיום הזה ייחגג בתאריך העברי, ולא לפי מניינם של הגויים, אבל המנהיג דחה את הבקשה. למה? זהו, שאם הוא דחה, הוא בטח ידע למה. אף על פי שאפילו הוא בוודאי לא תיאר לעצמו שעם השנים החג הזה ייעלם לגמרי מלוח השנה העברי וגם הלועזי.

האקדמיה לעברית ניסתה להתמודד עם הסוגיה הזו, כשפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה את זה:

כ"ט בנובמבר - התאריך מציין מאורע בעל חשיבות רבה לעם היהודי, ובד בבד קשור קשר ישיר לאומות העולם. זו ככל הנראה הסיבה למבנה המיוחד שלו.

עד כמה שידוע לי, אומות העולם לא טורחות לציין את כ"ט בנובמבר. ואם יורשה לי להעיר, לא זכור לי שמאז השמחה ההיא ב־1947 ראינו קהל רוקד וחוגג ברחובות ובכיכרות שלנו בכ"ט בנובמבר. עשינו זאת רק פעם אחת, השבוע לפני 73 שנה.

תמונה ראשונה
עד היום כשאני מאזין להקלטה ההיסטורית ההיא, אני חושש שבינתיים כמה מדינות שינו את דעתן והן עומדות להצביע "No" או "Abstain". או שהגיוני יותר שכמה מהן הפכו מאז לשונאות שלנו, והן יגישו ערעור והשופט יפסול את ההצבעה. כי כיום זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. נסו להיזכר: מתי אי פעם השגנו בתחום כלשהו תוצאה כזו מדהימה - 33:13?!

על הלילה ההוא שמעתי לא מעט בבית. בכל פעם שהיו משדרים בשידורים חוזרים את ההצבעה, כל המבוגרים היו נצמדים למכשיר הרדיו בסלון ומתרגשים כמו שכנראה התרגשו בפעם הראשונה. אבל בזמן ההצבעה המקורית הייתי רק בן שנתיים, וככל שגדלתי היא קצת התערבבה לי בראש עם הצהרת בלפור מ־ב' בנובמבר 1917 והכרזת העצמאות מ־ה' באייר בתש"ח. עד שב־1961 הגיע הסרט "אקסודוס" לבתי הקולנוע.
שם ראיתי את כ"ט בנובמבר בכל הדרו ושמחתו. את החגיגות ואת הריקודים ואת הצבר האולטימטיבי, ארי בן כנען הוא פול ניומן שאין ולא היה שני לו. הוא, התגלמות הישראלי החדש, יפה הבלורית והתואר, עמד על המרפסת של בניין המוסדות הלאומיים בירושלים ודיבר אל ההמון החוגג, שהריע לו בקולי קולות.

אחר כך גילה לי מישהו שהשתתף בסרט מה גרם למאות הסטטיסטים להידחף אל מול המצלמות, ובמשך לילה שלם, טייק ועוד טייק, לרקוד ולשיר ולהאזין שוב ושוב לנאומים של השחקנים שגילמו את אבות האומה: ההפקה הבטיחה שבסיום הלילה הארוך תתקיים הגרלה עם פרסים בסדר גודל של הפקה אמריקאית. אז הם נהרו בהמוניהם ונענו להוראות.

נדמה לי שבגלל הבלגן ההגרלה לא התקיימה בסופו של דבר, אבל היי - הם זכו להופיע בסרט האמריקאי הכי ציוני שצולם פה. ועוד עם פול ניומן.

אפרופו פול ניומן. לפני כמה שנים סיפר ג'רי סיינפלד שהוא התבקש להנחות אירוע התרמה שערך פול ניומן האגדי למען ילדים חולי סרטן. כשסיינפלד פתח את האירוע, עלה פול ניומן באופן מפתיע לבמה. ג'רי המופתע לא התבלבל וקרא "הלו, ניומן!". את הקהל השואג מצחוק קשה היה להרגיע. ולמי שלא ראה את הסדרה "סיינפלד" ואין לו מושג במה מדובר, אין טעם ואין חשק בהסברים.

תמונה שנייה
ואחר כך היו ברחוב עמוס ובכל כרם אברהם ובכל שכונות היהודים ריקודים ודמעות, ודגלים הופיעו, וסיסמאות כתובות על יריעות בד, ומכוניות צפרו בכל כוח צופריהן, ו"שאו ציונה נס ודגל", ו"פה בארץ חמדת אבות", ומכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי התורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים, ו"אל יבנה הגלילה", ו"שורו הביטו וראו/מה גדול היום הזה", ועוד אחר כך, בשעות הקטנות של הלילה, נפתחה פתאום המכולת של אדון אוסטר, ונפתחו כל הקיוסקים ברחוב צפניה ונפתחו ברחוב גאולה ובצ'נסלור וביפו ובקינג ג'ורג, ונפתחו הברים בכל העיר, ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים, ודברי מאפה וגם משקאות חריפים, ומיד ליד עברו בקבוקי המיץ והבירה והיין, וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונוססו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה, אך הלילה הוחלט שם, בלייק סאקסס, שמותר יהיה לה לקום.

ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, מצאתי את התיאור הכי צבעוני והכי מרגש. ילד בן 8 שנישא על כתפי אביו, ואין גבול לשמחתו ולהתרגשותו מול גודל האירוע.

וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה.

נתן אלתרמן הלאומי תרם בזמן אמת את חלקו לאירוע בטור השביעי שלו. הוא שיבח את נאומו של נציג ברית המועצות באו"ם, אנדריי גרומיקו, שעשה מעשה שלא ייאמן ונשא לפני ההצבעה נאום נלהב בזכות מתן מדינה ליהודים. הוא אפילו דיבר על זכותו של העם היהודי למדינה משלו, כשהוא לא שוכח להזכיר את סבלם של היהודים בשואה, במלחמת העולם השנייה שהסתיימה רק שנתיים לפני זה.

לגרומיקו אנדריי,
לייק־סכסס, קִרְייַת או"ם.
תודה.
אין מילים.
הישוב עוד המום.
 
התעוררנו בבוקר. פתחנו עיתון...
ונשארנו תקועים
ותוהים: מה פתאום?...
 
כי תבין נא: נגמלנו במשך הזמן
מידיעות שכאלו
עם טעם של מָן.

וישנה פה מין הרגשה מיוחדת.
איך לומר זאת?
כמין הרגשת יום־הולדת.
כן, גרומיקו אנדריי,
יש ויש התרגשות.
זה מותר. זה מותר.
לפעמים יש רשות.
("בטלגרף לגרומיקו" / נתן אלתרמן)

תמונה שלישית
בשעות הערב המאוחרות של סתיו 1947 היה משה שרת חוזר לסוויטה במלון שבשדרות מדיסון במנהטן, פושט את המקטורן, משחרר את העניבה שלצווארו, ומחליף את בגדיו המעומלנים ונעליו המצוחצחות בחליפת פיג'מה ובנעלי בית. כמנהגו בכל לילה לפני השינה היה שותה תה בחלב, ממותק בקוביית סוכר, ושוטח את אירועי היום הדרמטיים בפני רעייתו ציפורה, אשת סודו והשותפה לכל עשייתו.

כך שחזר לפני שלוש שנים אצל נעמה לנסקי ב"ישראל היום" חיים שרת, בנו הצעיר של משה שרת, את אירועי ליל כ"ט בנובמבר מהצד של אביו, שהיה שושבין ההצבעה ההיסטורית. שרת היה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

במוצאי שבת, 29 בנובמבר, הגיעו שרת, אשתו ציפורה וחיים בנם בן ה־14 לבניין שבו התכנסה עצרת האו"ם. שרת ישב באולם והם השקיפו עליו מהיציע. אחרי ההצבעה הם נפגשו לדקות ספורות. "הוא חיבק אותנו, נרגש מאוד, ואז המשיך להרבה שיחות עם הדיפלומטים שהיו שם", סיפר חיים, צעיר בניו של שרת. אין ספק שהעבודה המקדימה והמאומצת שעשה שרת, כשנפגש בזה אחר זה עם כל נציגי המדינות ה"מתנדנדות" שבועות לפני ההצבעה, הייתה הניצחון הגדול שלו.

אפילו בן־גוריון, שכבר אז היחסים בינו לבין שרת היו לא מי יודע מה, נאלץ להודות ולומר:
 
באמת אינני יודע איזה יחיד שהוא בתנועה הציונית היה עושה שליחות זו שעשה משה ביתר ידיעה, ביתר תבונה, ביתר טקט, ועכשיו, לאחר מעשה, אפשר להגיד ביתר הצלחה - מאשר עשה זאת משה.

אפילוג
אז איך קרה שכ"ט בנובמבר נעלם לנו מתחת לרדאר? הנה יש לנו - שמשופעים בימי זיכרון ותעניות וצומות - תאריך אחד שאפשר לחגוג כמו שצריך, והוא מסתתר לו אי שם. אפילו בבתי הספר מורחים אותו כלאחר יד, אם בכלל. למה אף אחד לא חשב על משהו כמו פסטיבל אתני שיארח נציגים של 33 המדינות שהצביעו בעדנו, או פשוט שחזור הריקודים שרקדו אז כולם ברחובות, אפילו תהלוכה ברחובות הערים ושוק אוכל עם מיטב המאכלים של המדינות שאמרו "YES"?

לפני 13 שנה פרסמה שולמית אלוני מאמר שהכותרת שלו הייתה: "כ"ט בנובמבר 1947 - כ"ט בנובמבר 2007", וכך כתבה:

בני השבעים פלוס, בני השמונים והתשעים שחיים איתנו עדיין, לא ישכחו עד יום מותם את הלילה ההוא של כ"ט בנובמבר, את היום למחרת, את כל הימים שבאו אחר־כך, ואת החברים שהלכו מאיתנו מאוד צעירים, והם מלאי תקווה, עוז וגבורה.

כבר שש שנים עברו מאז שולמית אלוני נפרדה מאיתנו ואנחנו ממנה. שנתיים עברו מאז עזב אותנו עמוס עוז. אלה שזוכרים הולכים ומתמעטים בקרבנו. אז מי יחזיר לנו את שמחת כ"ט בנובמבר?

אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשרים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה.

("סיפור על אהבה וחושך" / עמוס עוז)

האומנם?