מאז עלתה "שעת נעילה" למסך לפני כחודשיים, כמות הפעמים שהמונח "מלחמת יום הכיפורים" חופש בגוגל זינקה במספרים אדירים. במקביל, למעלה מ-40,000 (!) איש הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הייעודית שהוקמה כדי לדון בנושא והביקוש לסיורים ברמת הגולן ובאזורי הלחימה עלה פלאים. 47 שנים חלפו ופתאום מלחמת יום הכיפורים הפכה לנושא החם שכולם מדברים עליו – והכל בזכות סדרת טלוויזיה בת עשרה פרקים.
למעשה, "שעת נעילה" היא לא סדרה רגילה. אי אפשר לארגן בינג' שלה עם החבר'ה או לראות אותה בחטף באישון לילה – היא ראויה למן כבוד אחר, כזה השמור לסדרות בסגנון שלה. מאלה שברגעים הכבדים שלהן הן בועטות עמוק בבטן, וכשאנחנו מצפים מהן ליותר – נותר אצלנו טעם חמוץ של אכזבה. והשילוב הזה, הישראלי-אסלי של אקשן, רגש, דרמה וגם נגיעות של 'חפיפניקיות' – יצר פה לבסוף סדרה שקשה להישאר אדישים אליה, בין אם כבשה את ליבכם ובין אם נפרדתם ממנה ברגשות מעורבים.
אני מוכרחה להודות שפרקי האמצע של "שעת נעילה" כמעט התישו אותי – המרדף התלוש של מני בן דרור אחר בנו הוציא אותי משלוותי (וגם אחר פרק הסיום הוא נותר בעיניי כדמות מיותרת לחלוטין), יואב מזוז התגלה כדמות שטחית להחריד והעובדה שכל מה שהדמות הנשית יודעת לעשות מסתכם בלכתוב עם טוש שמות על לוח – כל אלה כמעט וגרמו לי לנטוש את הצפייה באמצע. אבל משהו מנע ממני לעזוב, מעין תחושה שאני צריכה לדעת איך זה נגמר, איך יבחרו לסיים את זה. והאמת? היה שווה.
פרק הסיום של "שעת נעילה" הוא ללא ספק הטוב ביותר בעונה, וזה לא דבר של מה בכך בסדרות ישראליות. היה זה פרק כפול, בדומה לפרקי הפתיחה, ובשונה מהפרקים הקודמים – הוא התעסק רק בתכל'ס, בעומק, בבשר של המלחמה הזו – וסיפר את הסיפור כפי שאף פרק לא היטיב לעשות לפני.
רוב אירועי הפרק מתרחשים בשטח, בלחימה חסרת הסיכוי הידועה כ"קרב עמק הבכא", אחד הקרבות הידועים בתולדות ישראל, אם לא הידוע בהם. במהלכו, באופן מפתיע ובמן סגירת מעגל מרגשת – מֶלאכי, הבחור הבלתי נסבל מהפרקים הראשונים הידוע כעושה צרות מדופלם, הופך בן רגע לגיבור הקרב כאשר מוביל את הפלוגה בקור רוח מרהיב ובמוטיבציה אדירה. הסצנות המתעדות את הלחימה הצליחו לייצר את המתח והאינטנסיביות המצופים מהן, בעיקר הודות לעריכה המוזיקלית ולכישרון השחקנים, על אף שלפרקים – בייחוד בקלוז-אפים על פניהם של מפקדי הטנק, הדמיות המחשוב בלטו במלאכותיותן והעיבו על האותנטיות שנוצרה.
התרחשות מעניינת נוספת שקרתה בפרק אירעה דווקא בשבי. שם, לראשונה מאז התקרית עם החייל הסורי שנורה על ידי יואב, אנחנו נחשפים שוב לצד של האויב – הפעם בדמות המפקד השובה שפוצח במונולוג ארוך במיוחד על תחושותיהם של הסורים בלחימה אל מול החייל הכפות. זו הייתה בחירה אמיצה להקדיש לרגע הזה דקות ארוכות. נכון, רובה המכריע של העונה עסק בנקודת המבט הישראלית גרידא, אך ראוי וצודק היה להשמיע את הפרספקטיבה השנייה, ולו למספר רגעים, גם במחיר הטענות שיגיעו מנגד בציבור הישראלי, והן יגיעו.
אי אפשר להעביר מלחמה בעשרה פרקים, כנראה גם לא במאה – אבל פריים אחד מדויק להכאיב, כמו סכין בתוך הלב, לא ייצא לי מהראש. הרגע של השקט. אחרי שהפגזים חדלו, הצרחות פסקו ודממה מצמררת מרחפת באוויר. בפינה אחת אב מבכה על בנו שנהרג, בפינה אחרת עומד לוחם עירום, לאחר שאיבד כל עשתונותיו, ובעבר האחר עומד לוחם אחר – שתוך דקות הספיק להוביל קרב, להציל חבר ממוות ולראות אחר נהרג מול עיניו. החיבור המחריד והסמלי של אבל, טראומה והשלמה נעשה באופן מופלא וטבעי, ומצליח להעביר כמעט ללא רבב את סיפורם של החיילים הפשוטים שספגו את עול הלחימה בחייהם ובמותם.
"שעת נעילה" הסתיימה בסוף פתוח – העמימות בשיאה, וזה כמעט מכעיס. לא נדע עוד מי שרד את הלחימה, האם דפנה ויואב התאחדו, איך אבינועם התמודד בשבי כשעדשתו מנופצת ולמען השם, מה עלה בגורלו של צנובר. ואם אשים את הציניות בצד, זו ללא ספק הבחירה הנכונה. כי כמו אבינועם היו עוד מאות, וזוגות כמו יואב ודפנה היו אלפים – וגורלם של הדמויות המייצגות הללו שהכרנו בסדרה, לא באמת מצביע או מספר את סיפורם של מאות אלפי הישראלים שהמלחמה נצרבה בדמם. הסיפור תם עם סוף פתוח, וכך גם המלחמה הזו. עכשיו, זה תורנו להמשיך אותו.