מה קורה לקומיקאי גאון כשהוא מקבל פנייה מחברה מסחרית ענקית להשתתף בקמפיין פרסומי? לפי צפייה אקראית אך מושכלת במקבצי פרסומות שעלו לאחרונה - נראה שהוא מיד מברר מתי הצילומים ואיזו פאה גרוטסקית הוא יצטרך לשים על הראש.
את תוצאת הפגיעה האנושה בענף הבידור כולנו מכירים מראיונות לתקשורת של שחקנים שנשבר מטה לחמם, אך את תוצאת הלוואי המצערת לא פחות, אפשר לראות במקבצי הפרסומות. מדובר בהשתתפותם של האנשים הכי מצחיקים בארץ בפרסומות שאינן הולמות את מעמדם, כישרונם, יכולותיהם ואיכותם.
לקומיקאי המצליח והמשעשע לא נותר אלא לזרום עם רעיונות אוויליים וטקסטים מביכים שמונחים על שולחנו על ידי מפרסמים נחושים, שרק רוצים למכור עוד מכונית, מקרר או מעדן עתיר קלוריות. לקומיקאי אין ברירה אלא לזרום מהר ובלי התנגדות לסרטון שישודר מאות פעמים בפרק זמן קצר, ויחרוך את מוחם של הצופים עם דמות פסאודו־מצחיקה אך מאוד מטרידה.
סביר להניח שהאומן יודע שהתוצאה לא תהיה מוצלחת, כי זה בדיוק המקצוע שלו. יש לו ניסיון בדוק ומוכח בראייה ובהבנה קומית. אך הפרסומת אינה באמת יצירה שלו, כמו הופעה או תוכנית טלוויזיה בהנחייתו, ובתקופה שבה ההכנסות הצטמקו, המפרסם בולע אותו עם הר של מזומנים. ומכאן ועד הרגע שבו הוא יופיע על המסך כטיפוס מציק ומכוער שמאוהב בחדרי מיון, הדרך קצרה מאוד.
קשה לבוא לשחקנים בתלונות בימים אלה, משום שזו לא תקופה להגיד "לא" להצעות, ובכל זאת.
#
נועה קולר ("קופה ראשית", "לעבור את הקיר", "שב"ס") עונה על ההגדרה גאונה קומית. מעבר לזה שהיא יוצרת מקורית, כותבת מבריקה ושחקנית מדהימה, היא עומדת מאחורי הסדרה הישראלית הטובה ביותר שמשודרת כעת, ואולי מהטובות ששודרו בארץ ("חזרות", כאן 11). דווקא משום כך, לראות אותה צצה לפתע בהפסקת פרסומות כשהיא מנהלת יוגורטרייה שמנסה לשדל ילדים קטנים (נדמה לי שאלה אפילו הילדים שלה, אם הבנתי נכון את הקו העלילתי של הפרסומת), תחת הכותרת "להתפנק עם יוגורט בוקר בקטנה", זה קודם כל מאוד לא נעים - ומשם זה רק מידרדר.
השטיקים המשחקיים הידועים שלה - עם מכניקת המציעה־רומזת־נבוכה־ואז אומרת טוב, אז לא משנה - פוגשים טקסט שכתב פרסומאי בינוני. התוצאה המתקבלת בעייתית לכל הצדדים. אפילו היוגורט מחמיץ מבושה.
הנפש עדיין לא נרגעה מזה, ומיד אחר כך מופיע אלי יצפאן כשהוא מחליף חמש תחפושות, כולל שתי נשים פולניות עצבניות, צרפתי גנרי וגרמני יקה, כשכל אינוונטר הדמויות השחוקות באו לקנות רכב ב"ימי מכירות מושלמים" בפרסומת לטרייד אין. יותר משזה מעורר חשק לקפוץ לקנות רכב, זה מעורר רצון לקפוץ מאיזה גשר. אך בעיקר זה מציף געגוע אמיתי לראות את יצפאן חוזר לעשות קומדיה אמיתית. או מנחה תוכנית. או מופיע. או עושה מתיחה. הוא הרי הרבה יותר מוכשר מכדי לקדם ימי מכירות של רכבים, כאלה או אחרים.
ערן זרחוביץ' הוא כנראה הקומיקאי המצחיק ביותר בדורנו. ההיענות שלו להצעה לחבוש פאה ג'ינג'ית מתולתלת ו"להתלבטה" אם "להצטרפה" למינוי מפעל הפיס, תוך שהוא מזייף את השיר "אייכה" של שולי רנד, גורמת לצופה להתרחק מהמסך ולשאול איפה זה ואיפה הציניות, החיקויים הגאוניים, הניואנסים המשחקיים, ההלבשה המופתית והיכולות החד־פעמית שלו מ"ארץ נהדרת" או אפילו מתוכנית הרדיו שלו.
אבל עולה על כולם דמותו ה"כל ישראלית" שהיא בעצם אף ישראלי של "נתן" בגילומו של אדיר מילר. מדובר בטיפוס שקופץ בתדירות של אחת למקבץ לחדרי מיון, עם חולצה שעליה כתוב "אין על טופס 17" כדי לבצע בדיקות רפואיות מיותרות או לפזז ליד מיטת טיפולים. יש לו שן שחורה וקעקועים של אמבולנס ומוקד 101.
נתן "חולה" על הריחות, "חולה" על האוכל, וכנראה גם חולה על משחקי מילים שקשורים לבתי חולים. לאחות בטי הוא חיבר את הפזמון החוזר "בטי, בטי, בטי בטיפול". ונראה שיש לו אובססיה להגיע לבתי חולים. אך ההגעה שלו היא מיותרת לחלוטין, כי מתברר שמכבי מציגה "סטנדרט חדש בעולם הרפואה". מי שכתב את הטקסט הזה לא מכבד את אדיר מילר ולא את ההומור באופן כללי. אני רק מקווה בשביל מכבי שהסטנדרט החדש שהם מציבים בעולם הרפואה גבוה יותר מהסטנדרט שמוצג בפרסומת בעולם ההומור.
יש לקוות שהחיסון הקרב יעביר את הקורונה מהעולם, ובאותה הזדמנות יפטור אותנו גם מקריאייטיב דל, פאות מוגזמות ודמויות מביכות.