"בהצגה 'אין כמו אמא', בפסטיבל תיאטרון קצר אני משחקת חותנת מהגיהינום ובשתי הסצנות שלי בה אני מצליחה להיות כל מה שאני לא בחיים", כך מספרת חני נחמיאס בחדווה על חלקה התוסס בפסטיבל המקוון, שבו תככב בסוף החודש בצוותא.
"כמעט החמצתי את התענוג הזה", היא מוסיפה בכנות. "אם להגיד את האמת, כשפנה אלי הבמאי עידו קולטון, שלא הכרתי את שמו וסיפר לי על הפרויקט, הבטן הורתה לי לומר לו שאין לי עניין. כשהוא שלח את הטקסט, אני מודה שלא פתחתי אותו. כששאל אותי כעבור שבוע אם קראתי, היה לי לא נעים, כי המינימום שהיה מצופה ממני שלפחות אתן לו את הכבוד ואקרא את מה שהוא שלח לי. תוך כדי דיבור איתו, עברתי במהירות על המחזה - וזה בבחינת הציץ ונפגע. באותו רגע הרגשתי שזה ממש בום. המחזה קצר, כולה כחצי שעה, נשכני, ציני ומצחיק בטירוף".
זה הכל?
"כן, זה הכל. לא משהו שידרוש ממני חודש וחצי חזרות. יש לי שתי סצנות והן פצצה. וואלה, נדלקתי. אמנם לא הכרתי את רוב הצוות, כולל מחברת המחזה, גלי אשכנזי-לוין, שכתבה לעצמה את התפקיד הראשי, אבל הם מצוינים אחד-אחד. במהלך הקריאה בזום, הבנתי את הפוטנציאל הפצצתי של הדבר הזה. כעת, נראה שצוותא רוצים לאמץ את ההצגה ולהריץ אותה בגרסה מורחבת אחרי ימי הקורונה. זה בצדק מפני שמעבר לכך שיש פה משהו מצחיק ושנון, מדובר ביצירה שהיא מאוד רלוונטית לתקופה".
"לא ציפיתי לכך ששחקנית כמו חני נחמיאס תשתתף בהעלאת מחזה שכתבתי", מודה אשכנזי-לוין, 32, בוגרת סטודיו ניסן נתיב, שבעבר שיחקה בתיאטרון חיפה וכיום היא פעילה בפרינג'. "זה אחד הדברים הטובים היחידים שקרו בזכות הקורונה, שגם שחקנים ברמה שלה קצת יותר פנויים".
כמי שהגתה את עלילת ההצגה "אין כמו אמא", היא מספרת: "העלילה מתרחשת בתקופת הקורונה. אני משחקת שפית, שהוצאה לחל"ת, עד שמזעיקים אותה למלון מבודדי הקורונה. כדי להיענות לקריאה, אני פונה לחמות שלי, היא חני, שבסצנות שלה ניבטת אלינו דרך הזום. אמנם היא מבוגרת בהרבה מאיתנו, המשתתפים אחרים, אבל באנרגיות שלה היא שדה. יש לנו, המעריצים שלה בעבר, יראת כבוד כלפיה והתפעלות מהמקצועיות שהיא מביאה להפקה".
"מדהים כאן הוא שתפקיד החותנת והסבתא רות בא לי בדיוק כשבמציאות אני עצמי הפכתי לסבתוש, לאחר שבתי, מאי, הביאה לעולם את הנכד אמיתי-מאיר", מעידה נחמיאס. "כסבתא חני, לשמחתי אני ההפך הגמור מרות שבהצגה, אישה צינית שהיא באמת בלתי נסבלת עם הביקורת שיש לה על כל דבר. לעומתה, אני מלאת הכלה לתהליכים, שבהם אני חווה אימהות חדשה. יש לי נכד שנולד וגדל בתוך ימים של קורונה, כשהמראות הראשונים שהוא רואה הם של עיני אנשים, הבוהים בו במסכות. ויש לו אמא גננת ואבא (אלון) מורה, כך שהוא מסודר".
ניכר בנחמיאס, שהיא נפעמת נוכח הפלא שהיא עדה לו. "אנחנו עוברים תקופה שיש בה המון קסם", היא מספרת. "לאחר כל הכמיהה לבן ולתינוק, יש לנו הודיה עצמה ואושר מתפרץ, כשכל פליטה וכל גרעפס שלו הם חגיגה".
אם הזכרנו את הקורונה, איך עוברת עלייך התקופה?
"כאמור, אני חוגגת. בתחילת התקופה ממש הרגשתי שאני מבריאה ונותנת לגוף הדואב שלי ולנשמה המתרוצצת שלי פעם ראשונה שקט אמיתי. התענגתי על כל סדרה שיכולתי לראות עד אמצע הלילה ועל סתם לנוח. זה עשה לי נורא טוב. אבל עד מהרה התחילו לעקצץ שאלות עד איפה ומתי, כשחוסר הידיעה לאן זה הולך גורם אי נוחות. וכשעם כל זאת אני מצליחה להתפרנס, זה גם סוג של נס".
את מופיעה דרך הזום?
"גם דרך הזום. אבל אם בימים רגילים אני מופיעה בחנוכה בארבע הצגות ביום, ספורט בלתי חוקי לחלוטין, שזה באמת מטורף. הפעם הכל מקוון, באמת סיפור אחר לחלוטין".
שמעת על הזעקה של יזהר כהן בכנסת?
"לא שמעתי, אבל אם הכוונה למצוקת ענף התרבות, אני בהחלט מבינה על מה הוא דיבר. יש כעת הרבה אומנים במצוקה, בעיקר מהדור הצעיר. אם שחקנים מהדור שלי עשו משהו בחיים והשאירו לעצמם איזשהו שומן, לא כן הצעירים. אני חושבת, למשל, על החבר'ה שעד הקורונה הופיעו איתי במחזמר 'מאמא מיה', בהבימה, ששילמו ממיטב כספם כדי לרכוש מקצוע והמקצוע כרגע לגמרי בלתי רלוונטי, מה שהוא לרבים שבר מאוד גדול. לבי עם אנשי ענף התרבות שנמצאים במצוקה".
שכחו אתכם?
"הייתי אומרת ככה אם לא הייתי יודעת שגם בכל אירופה ובארצות הברית התיאטראות סגורים, אבל שחקנים מקבלים הרבה כסף מהשלטונות. ככל שאני לא שלמה עם להגיד ששכחנו אותנו, מפריע לי ששמו אותנו בעדיפות אחרונה. תמיד אנחנו הראשונים שנענים לכל קריאה, אבל במצב הנוכחי כאילו אומרים לנו - ''תלכו ותסתדרו בעצמכם".
כדי לסיים במצב-רוח מרנין יותר, אני מזכיר לנחמיאס את הפסטיגל, החוגג בימים אלה 40 שנה כשהיא מיקיריו, לאחר שכיכבה בו שבע פעמים. "למרות הכל יש גם הפעם פסטיגל", היא מציינת בסיפוק. "לאחר שהוא צולם לפני חודש, האירוע הגדול שלו יועבר בעוד שבוע. "היה מדהים להצטלם יחד כל משתתפי הפסטיגל. הייתה הרגשה של עשייה ופתאום המון אומנים ביחד. לאחר שעברנו בדיקת קורונה לפני הצילומים הייתה הרגשה שכאילו מותר להתחבק. במין אסקפיזם מושלם הרגשנו לרגע כמו פעם באירוע הנוצץ, שבו חזרתי לאחר תקופה ארוכה להופיע לילדים".