איחוד האמירויות, בדגש על דובאי ואבו דאבי, הפכה, כך נדמה, לגביע הקדוש של התעשייה הישראלית: מיזמי הייטק עם חלומות גדולים ועד לבעלי קבוצות כדורגל עם חובות גדולים. מאנשי פינטק וחקלאות ועד לכוכבי זמר ים־תיכוניים. אני יכול עכשיו לשבת וללהג עוד: מרמת התייר הישראלי שמבקש לגוון את יעדי החופשה שלו - שנעים על הטווח שבין הקלאב באילת לקלאב ברודוס - ועד לישראלים אחרים, שכבר מצהירים ברשתות החברתיות שלעולם לא יטוסו לכאן. לרוב מדובר באותם אנשים שמעידים על עצמם בלי בושה שכשהם שומעים עברית ברחוב בחו"ל הם עוברים למדרכה ממול.

ובל נשכח, במדינה שהכל בה נמדד לפי רק או רק לא ביבי, העובדה שאדריכל השלום הזה הוא נתניהו היא סלע המחלוקת בין המצדדים למתנגדים. כלומר, הייתי יכול לעשות את כל זה, רק שמהבר (היקר!) על גג בורג' ח'ליפה, כשקו הרקיע של דובאי נפרש תחתיי עד לחוף הים (ואני מביט לעברו ומצמצם את עיניי, אולי אוכל לראות את החוף האיראני), אי אפשר להישאר אדיש לעובדה שאני נמצא כאן, במדינה ערבית, למטרות עבודה, ושבסופו של דבר, לאחר כל מנעד התגובות - מחמדנות ועד לביקורת - זה מרגש אפילו ציניקן מזדקן כמוני.

דובאי (צילום: אלעד גוטמן)
דובאי (צילום: אלעד גוטמן)

כולם היו דובאי


נכון שבהתלהבות האדירה שהפגינה התקשורת הישראלית, נדמה שלא חולף יום מבלי לקרוא דיווחים על דובאי וחברותיה לאיחוד האמירויות. אבל האמינו או לא, זו משלחת העסקים הרשמית הראשונה שמבקרת כאן, בכנס טכנולוגי חשוב שבו משתתפים מציגים מכל העולם, כולל מאיראן (אנו מוזהרים בנימוס לא להסתובב ליד הדוכן שלהם יותר מדי. מפגש בין ישראלים לאיראנים, אף שאינו נדיר בכנסים מקצועיים, הוא מקור לצרות עבור המארחים). את המשלחת ארגנו בנק הפועלים ומכון היצוא, ויש כאן נציגים מטעם משרד הכלכלה, התאחדות התעשיינים, בית הנשיא, מרכז פרס לשלום, ("לשלום ולחדשנות!" הם טורחים לתקן), כולל חמי פרס, מייסד פיטנגו ובנו של הנשיא המנוח, שנראה נרגש באמת כשהמארחים מזכירים בחום את אביו. יש כאן לא מעט אנשי עסקים ברמות שונות, מהייטקיסטים צעירים ועד למנכ"לים של חברות ענק - ויש כמובן גם את בנק הפועלים, עם ראובן קרופיק, יו"ר הבנק, ודב קוטלר, המנכ"ל, על כל צוות השיווק שלהם.

מנכ''ל בנק הפועלים דב קוטלר ומנכלית מיקרוסופט רונית אטד (צילום: סיון פרג')
מנכ''ל בנק הפועלים דב קוטלר ומנכלית מיקרוסופט רונית אטד (צילום: סיון פרג')


בכירי בנק הפועלים מדברים על הרצון להיות חלק מהעשייה, לתת גב לעסקים שמבקשים לעשות את צעדיהם הראשונים באמירויות. קרופיק מדבר על כך שעסקים שמגיעים עם ליווי של הבנק מקבלים הכשר בעיני המקומיים. מאוחר יותר הוא יעניק, עם קוטלר חולצת כדורסל של נבחרת ישראל לשר לענייני חדשנות במשרד הכלכלה האמירותי, שכן האיש ידוע כחובב ספורט והבנק הוא גם הספונסר של נבחרת ישראל.
אנשי מכון היצוא, בראשות היו"ר אדיב ברוך, נראים גם הם נלהבים, ומסייעים לנציגים הישראלים לקבוע פגישות עם עמיתים בחו"ל.

הם מדגישים את השינוי האדיר שהביאו איתם ההסכמים. נכון שיחסים כלכליים בין ישראל לאמירויות קיימים כבר כמה שנים, כולל שיתופי פעולה בתחומים כמו תקשורת וסייבר, רק שמבחינה חוקית ורשמית היו עסקים עם ישראל (ורכישה של מוצרים ישראליים) אסורים כאן עד לחתימת הסכם אברהם, מה שאילץ את מי שעבדו עם האמירותים לעשות זאת מתחת לרדאר או באמצעות צד ג', שלעתים גזר קופון נאה על התיווך ושחק את הרווח.

ויש גם סיבות נוספות לאירוע הזה, שנערך דווקא עכשיו, בתחילת הידוק היחסים עם האמירויות: הרצון של הבנק הגדול בישראל להצטייר כמי שבקיא בנואו־האו המקומי, גשר לאמירויות שכל יזם ישראלי צעיר יחלום לפסוע בו. כלומר, יש פה בהחלט עניין של תדמית. ויש כמובן גם את העניין הנסיבתי: כנס טכנולוגי ענק כמו GITEX, שנערך במרכז הכנסים המקומי, הוא אחד הבודדים שהופקו ושמתקיימים השנה, בצל הקורונה.

כללי בטיחות כמו עטיית מסיכות ושמירה על מרחק נשמרים בקפידה, הרצפה מסומנת על כל צעד ושעל, מכשירים עם חומרי חיטוי לידיים נמצאים בכל פינה, ומסכות - בכל צבע וגודל שרק תבחר. למרבה הצער זה מקבל ביטוי גם במספר המבקרים: מאירופה הגיעו מעטים ואמריקאים כמעט שלא נראים בשטח. בתנאים האלה נראית לרגע ישראל כמעצמה של ממש, עם עברית שנשמעת בכל מקום ומעוררת את הסקרנות המקומית. זה לא נורא, אני חושב לעצמי, גם אם אני כרגע על תקן סטטיסט שהגיע לכאן כדי למלא ועידה חצי־ריקה, דיינו. הדלילות היחסית בתפוסה אינה מלמדת על דלילות בתוכן: כבר בפתיחה משיקים בנק הפועלים, מיקרוסופט ו־TCS שירות של רשת ערבויות דיגיטליות מבוססות בלוקצ'יין.

בורג' חאליפה (צילום: גלעד ידין)
בורג' חאליפה (צילום: גלעד ידין)


האירוע מצוין בקוקטייל חגיגי למרגלות בורג' ח'ליפה המפורסם, ונערך בידי רונית אטד, מנכ"לית מיקרוסופט ישראל. אם זה נשמע לכם כמו סינית - או ליתר דיוק - כמו ערבית בדיאלקט אמירותי, ובכן זהו עוד אחד מהמקרים שבהם הדיגיטציה חוסכת ערימות של ניירת, שיחות טלפון, פגישות אישיות ועוד, מייעלת ומקצרת את ההליכים הפורמליים להתקשרות עסקית, מגדילה את שורת הרווח, ובשאיפה גם מתגלגלת לבסוף להוזלת המחיר לצרכנים הסופיים, שעלויות ייצור המוצר או השירות שאותו הם צורכים פחתו.

ככלל, כל נושא הפיננסים, בייחוד ככל שהדברים אמורים בפינטק, הוא מכרה זהב לעוסקים בתחום בישראל: רק כ־12% מתושבי האמירויות הם אזרחים, השאר הם עובדים זרים בדרגות שונות של תושבות ארעית. במילים אחרות: מדובר במדינה שרוב תושביה, גם אם אינם אזרחים, עסוקים בטרנזקציות של כספים לבנקים בארצות מוצאם. ספק אם יש עוד מדינה כזאת בעולם, שבה רוב האוכלוסייה המקומית זקוקה לפתרונות מתחום הפינטק.

ולא רק פיננסים, אלא גם בריאות: פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, מסביר בפאנל הפתיחה של הכנס כי עם כל הכבוד לחיסונים נגד הנגיף שמשגע את העולם, הרי שאלה לא היו באים לעולם אלמלא שנים ארוכות של מחקר הגנום.

מה עוד מעניין את אצולת העסקים המקומית? חקלאות, בדגש על חקלאות מדבר. בישראל אוהבים לחבוט בחקלאים בשם השוק החופשי, אבל חקלאות פירושה עצמאות - ועם כל הסלידה של חלקנו מכל מי שגוזרים עלינו קופון לאורך כל שרשרת המזון הישראלית, הרי שהביקור כאן מחזק את הרושם שחקלאות מקומית היא אבן הפינה של העצמאות.

אל תגידי פאודה


יש פה לא מעט תקשורת ישראלית, לא מעט יזמים מתחומים כמו פינטק כאמור, אבל גם אבטחת מידע, טכנולוגיות רפואה ועוד - ויש גם כמה גדולים יותר כמו קבוצת החברות של בזק, שמיוצגת כאן בידי רן גוראון, מנכ"ל פלאפון, בזק בינ"ל ויס, הטלוויזיה בלוויין, ולצידו המשנה למנכ"ל דגנית קרמר. הכובע העיקרי שהם חובשים כאן כרגע הוא פחות של המפעיל הסלולרי הוותיק ויותר של בזק בינלאומי. גוראון מדבר על לימוד הדדי, אפילו על יזמות משותפת, וכשאני מבקש שיירד לפרטים, הוא מדבר על צרכים משותפים בתחום התקשורת. העובדה שישראל, בעיקר החברה שלו, שיש בבעלותה כבל תת־ימי לאירופה וממנה הלאה, מחפשת תשתית תקשורתית שתיקח אותה מזרחה לעבר סינגפור והונג קונג למשל, בעוד האמירותים מחפשים את הדרך מערבה, לכיוון אירופה, היא בסיס מצוין לשיתוף פעולה. עד שעסקאות כאלה ייחתמו, הוא יכול לספר על הקמה של צוות מעבדה משותף לחדשנות - מילה שחוזרת על עצמה כאן שוב ושוב.

מנכ''ל פלאפון רן גוראון (צילום: אלוני מור)
מנכ''ל פלאפון רן גוראון (צילום: אלוני מור)


מה אתה חושב על המנטליות העסקית המקומית, אני שואל, וגוראון משיב: "הם מאוד מנומסים, אבל גם מאוד תכליתיים. מהר מאוד, אחרי כל מילות הברכה, הם עוברים לתכלס". לפחות בעיניי זו גישה שמתאימה מאוד לישראלים. אחרי הכל, גם אם מרחוק, כולנו בני המזרח התיכון.
אפילו בתוכן גוראון חושב שיש לבזק (באמצעות יס) מה למכור: "תוכן טוב הוא תוכן טוב", הוא אומר. "נכון שעוד לא העזתי להציע בקול רם את 'פאודה', כי אני צריך להיות בטוח שאף אחד לא ייעלב, אבל גם שוק התוכן הוא בהחלט מעניין". הכוונות טובות כמובן, אבל אם לשפוט על פי הפרסומים בישראל בימים האחרונים, האמירותים הולכים לפגוש ראשונים דווקא את מעריצי "הבוזגלוס", סדרה אחרת של יס, בחפלות שמתוכננות כאן לינואר 2021, בתנאי שמשרד הבריאות לא יפסיק את המסיבה.

אגב כך, בחלק מהזמן אני נוטש את הטקס ויוצא להסתובב מעט ברחובות. לא עם דגל ישראל ביד, אבל גם מבלי להסתיר את מוצאי. אני משוחח עם הזבן בחנות הבגדים בקניון, עם הגברת הצעירה ליד הקופה בבית הקפה ועם נהגי מוניות. לכאורה מצב של תושבות ארעית הוא מתסכל, בוודאי לעיניים ישראליות שמורגלות לפגוש את העובדים הזרים בעיקר בתחומים כמו בניין, חקלאות וסיעוד. כאן המצב שונה כמובן: רבים מהעובדים הזרים מועסקים בתפקידים בכירים יותר, חלקם משתכר היטב - ודאי הרבה יותר מאשר במדינות המוצא שלהם - ואולי לכן הם מדברים טובות על הארץ שאליה הגיעו כדי לשבור שבר.

החלום של רובם הוא להישאר כאן די זמן כדי לשוב לארצותיהם עם סכום כסף שיפטור אותם מדאגות כלכליות. אני לא מתכוון לפתוח עתה את הדיון בכל ההיבטים החברתיים והמוסריים של הנושא, אלא רק לומר שהנושא מורכב יותר מאשר הצגתו השטחית בתקשורת, לרוב על פי מקרי קיצון. לא הייתי נדרש לכך אלמלא קראתי לא מעט מעמיתיי שליהגו לאחרונה על הנושא והפגינו בעיקר בורות תחת כסות של נאורות הנלבשת כבגד אופנתי וידידותי לסביבה.

שוואייה, שוואייה


בין כל הנלהבים שמדברים בפאתוס, לא מופרך לטעמי, על הדומה בין שני העמים (חיים במדבר או על גבול המדבר, אתגרים ביטחוניים, רצון להצליח ולהראות לכל העולם), אולי לכן אומר ד"ר טאריק בן הינדי, מנכ"ל משרד ההשקעות של אבו דאבי השכנה: "אנו מצפים לקדם דיאלוג וליצור קשרים הדוקים יותר עם סטארט־אפיסטים ויזמים ישראלים". עם זאת, קשה לא לשים לב גם לשוני. השוני בולט מאוד ברמה החיצונית: בעוד רובנו חנוטים בחליפות, אנשי העסקים המקומיים מסתובבים בכאפיות, בגלביות ובכפכפים (בחום ששורר כאן, אפילו בדצמבר, אפשר רק לקנא בפרקטיקה המסורתית הזאת), אבל חדי העין ישימו לב שמבחינת עסקים, השוני גדול אף יותר. לא ברמה של התשוקה לחדש, להמציא ולהרוויח כמובן, אלא בעובדה שבאמירויות, השליטים ואנשי העסקים הם חלק מאותו מיליה, שלא לומר מאותה המשפחה. החסמים הביורוקרטיים כמעט לא קיימים כאן.

קל יותר לאשר פה מהלכים עסקיים בלי להיתקע שנים בסבך הביורוקרטיה. יש לזה כמובן מחיר בהיבטים אחרים של החיים, אבל בכל הקשור לעסקים גרידא, מדובר במעלה גדולה שלא צריך להיות איש עסקים בינלאומי כדי לזהות מיד. מספיק לרצות לסגור מרפסת בתל אביב כדי להבין שהקו המתוח בין החלטה לביצוע הוא מהיר כאן בהרבה, בעוד אצלנו הוא נדמה לחוט טלפון משנות ה־70.

רובוטים בתערוכה (צילום: סיון פרג')
רובוטים בתערוכה (צילום: סיון פרג')


את אחת התובנות המעניינות יותר מספק דב קוטלר, מנכ"ל בנק הפועלים. זה לא שהוא מנסה לצנן חלילה את ההתלהבות לעשות כאן עסקים, אבל הוא מבין שחלק מהדברים לא יתקדמו כל כך מהר, שהשלום עם איחוד האמירויות הוא הזדמנות גדולה לעולם העסקים הישראלי, אבל עסקים, לפני שהם דוחות כספיים, הם קודם כל לחיצת יד, אפילו בעידן הקורונה. כלומר, מבוססים על אמון הדדי ומתפתחים עקב בצד אגודל. הוא מגייס כדוגמה אפילו את יורגן קלופ, מאמנה של ליברפול, שהבטיח לאוהדים הצלחה, אבל רק אם ייתנו לו להתקדם שלב אחרי שלב. "שוואייה שוואייה" הוא לדעתי ביטוי ששני הצדדים יבינו.

נתניהו כוכב עליון


לפני שנסיים ביקור של משלחת כלכלית רשמית, גדולה וחשובה בדובאי, אני רוצה ברשותכם לחזור אל ערב הפתיחה של האירועים. בנימין נתניהו לא היה כאן כמובן (כנראה שומר את הביקור החגיגי לערב הבחירות), אבל רוחו מרחפת מעל האירוע הזה, כמי שהוציא מהארון את היחסים הכלכליים בין ישראל למדינות המפרץ. בטקס הוא מיוצג באמצעות ברכה קצרה, כדקה אחת אורכה, ששלח בווידיאו. אם לשפוט על פי התגובות של המקומיים לנאום, מחיאות הכפיים בסופו היו לא רק מטעמי נימוס. הם באמת נשבו קצת בקסמיו. אני מביט בקהל הישראלי ודווקא אצלו אני מזהה מחיאות כפיים מנומסות יותר, מחמת הכבוד למעמד ולא מהכבוד לאיש. וזה מוזר, תודו: חלק מהאנשים כאן ישובו ארצה וכבר מחר יעלו להפגין מול בלפור או יעמדו על גשר מחזיקים בדגל ישראל. לא צריך להיות אמירתי, שביקורת על השליט לא תעלה במוחו אפילו כרעיון, לא כל שכן כמחאה. כדי לדעת שחלק מהאנשים האלה, שיתעשרו מאוד כתוצאה מהקשר העסקי שקם ונהייה בזכותו, אחרי ששילם תמורתו במטבע הכי יקר ל"בייס" שמימינו: הסיפוח, לא יכולים לשאת את נוכחותו ־ אפילו אם מדובר בנוכחות וירטואלית. זאת בעת שהקהל שתומך בו בהתלהבות, יחליף לכל היותר את החופשה באילת בחופשה בדובאי, שלעיני התייר שלי נראית, מקץ ארבעה ימים כמו הכלאה בין אילת למנהטן, עם נגיעות של סינגפור.