בסופו של דבר, אחד הדברים המשמעותיים ביותר באיכות החיים של האזרחים היא משכורתם. היא הפרנסה ומקורות ההכנסה של כל משק בית, בין אם אתם שכירים ובין אם אתם עצמאים - אלו המקורות שעושים את ההבדל בין משקי הבית. מובן שיכולת ההשתכרות היא תולדה של מגוון דברים כמו השכלה, תחום עיסוק וגם, בהחלט, כישורים חברתיים וקישורים (מלשון קשרים) פוליטיים ברמה הארגונית (שלעתים לא תואמים לכישורים).
אני עוקב אחר נתוני השכר בישראל כבר שנים ארוכות, והמגמה, עד לקורונה, הייתה מבורכת מאוד - עלייה די משמעותית בשכר הממוצע ובשכר החציוני במשק. אני מביא בחשבון שמדובר תמיד בממוצעים, שהשכר בסקטור הציבורי עולה בקצב הרבה יותר משמעותי מהשכר בסקטור הפרטי ושיש ענפים שמושכים למעלה בעוד אחרים מדרדרים מטה. אף שהממוצעים נוטים להטעות - הכלכלה לא משקרת בדרך כלל. כשהאבטלה ירדה לשפל טרום הקורונה, זה שיקף ביקוש לעובדים, שכמו כל ביקוש לחץ את ממוצע השכר כלפי מעלה. מובן שהשכר תלוי בתחום העיסוק, בביקוש ובהיצע של התחום הספציפי - ורואים זאת מצוין בענף ההייטק בעשור האחרון: הביקוש עולה על ההיצע, והכלכלה עושה את שלה - המחיר עולה, כלומר, שכר העובדים עולה בעקביות בשנים האחרונות.
שימו לב: מגמות השכר מתייחסות לברוטו שלנו ולא לנטו, ויש לכך משמעות רבה. בשנים שבהן הברוטו היה במעין קיפאון (עד 2016־2017) הנטו דווקא עלה. הפחתת המיסוי הישיר על יחידים שהוביל נתניהו, הרחבת נקודות הזיכוי לזוגות עובדים וצעדים נוספים של שר האוצר הקודם משה כחלון ("נטו משפחה") העלו את הנטו, אף שהברוטו לא בהכרח זז.
כדי ללמוד את מגמות השכר העדכניות אני עוקב מדי שנה אחר דוח עב כרס שמפרסם המוסד לביטוח לאומי, ויש בו שפע של נתונים מעניינים למכביר והוא גם הדוח האמין ביותר שקיים במערכת. בניגוד לכל סקרי השכר, הביטוח הלאומי מתבסס על נתוני אמת של כל השכירים במשק (כארבעה מיליון איש), המגיעים למסד הנתונים של הביטוח הלאומי כפי שדווחו באמצעות המעסיקים. מובן שמסד הנתונים הגדול הזה אינו כולל את אלה שעובדים ב"שחור" או משלימים הכנסה ב"שחור", ויש לא מעט כאלה בישראל. בעיה אחרת היא שמלאכת עיבוד הנתונים, בניגוד לסקרי הלמ"ס, לוקחת זמן רב, וכך רק בספטמבר השנה פורסם הדוח האחרון המעודכן לנתוני 2018. עם זאת, למדידת המגמות ארוכות הטווח - הדוח הזה משקף לחלוטין את מציאות השכר בישראל.
המאמר הזה כולל את הנתונים המרכזיים של הדוח האחרון, וחשוב להדגיש: כל הנתונים מתייחסים לשכר ברוטו בחודש ולשכר לחודש בשנה, להבדיל מהשכר לחודש עבודה בשנה. מה ההבדל? שכר לחודש עבודה הוא תוצאת החלוקה של סכומי השכר ששולמו לשכירים במספר חודשי העבודה שעבדו בשנת המס המדווחת, ואילו השכר לחודש בשנה הוא התוצאה המתקבלת מחלוקת סך כל השכר ששולם לשכירים במשך השנה ב־12 חודשי עבודה (יש עובדים שאינם משלימים 12 חודשי עבודה ברציפות).
נתוני שכר בישראל 2020 by maariv
ואלו הנתונים הבולטים:
כ-35% הם שיעור השכירים שהרוויחו בשנת 2018 עד שכר המינימום (העומד על 5,300 שקל בשנת הדוח). לפי הנתונים, קרוב ל-70% מהשכירים מרוויחים עד השכר הממוצע במשק, שעמד בשנת הדוח על 10,774 שקל ומאז המשיך לעלות. הנתונים הללו, למעשה, משקפים באופן הטוב ביותר את תמונת השכר הנמוך יחסית במשק הישראלי, למרות העלייה בשכר החציוני והממוצע בשנים האחרונות. נכון, בחלק גדול מהמקרים מדובר בעבודות חלקיות, אבל שיעור כה גבוה של אנשים שמרוויחים עד שכר המינימום מעיד על יותר מדי משרות ברמה לא איכותית. בהתפלגות ברמה העירונית אפשר לראות שבירושלים שיעור השכירים המרוויחים עד שכר המינימום גבוה מהממוצע הארצי (כ־43%) ואילו בתל אביב הוא נמוך מהממוצע (כ־29%).
שאר ההתפלגות: כ-33% מרוויחים בין שכר המינימום ועד לשכר הממוצע במשק; כ-22% מרוויחים עד פעמיים השכר הממוצע במשק (כ־21,500 שקל ברוטו לחודש); כ־6% מרוויחים עד שלוש פעמים השכר הממוצע במשק (כ־32,300 שקל ברוטו); כ־2% מרוויחים עד ארבע פעמים השכר הממוצע במשק (כ־43 אלף שקל) וכ־2% נוספים מרוויחים מעל ל־43 אלף שקל בחודש. אגב, בהמשך אראה שגם שכר שנחשב גבוה מאוד, כמו כ־20 עד 30 אלף שקל, הופך את המשתכרים לעשירונים העליונים, אף שהם מעמד ביניים לכל עניין ודבר, אבל נחשבים ל"עשירים" לפי הסטטיסטיקה.
היישובים סביון ונופית עומדים בראש היישובים בעלי השכר הגבוה ביותר. כשמדובר בשש הערים הגדולות, השכר הממוצע הגבוה ביותר הוא בתל אביב. היישובים בעלי השכר הנמוך ביותר ב-2018 הם אום בטין וביר הדאג'. ביישובים ערביים קטנים השכר הממוצע נמוך מהממוצע הכלל-ארצי - תופעה החוזרת על עצמה מדי שנה בשנה. כ-1.55 מיליון שכירים עבדו ביותר ממקום עבודה אחד ב־2018, כאשר בולטים במיוחד, באופן טבעי, שירותי אירוח ואוכל ושירותי ניהול ותמיכה.
וזה הנתון שמעניין כל משק בית: כמה מרוויחה משפחה ממוצעת ישראלית, ששני בני הזוג בה עובדים. אז הנה, אתם מוזמנים לבחון את עצמכם באיזה עשירון אתם נמצאים. אם שני בני הזוג עובדים, יש להם שלושה ילדים והם בעשירון העשירי, כלומר האמיד מאוד, הם מרוויחים קצת יותר מ־66 אלף שקל בחודש למשק בית; העשירון התשיעי מרוויח קצת יותר מ־38 אלף שקל ברוטו בחודש; העשירון השמיני מרוויח כ־29 אלף שקל, השביעי כ־23 אלף שקל, השישי כ־19 אלף שקל; העשירון החמישי מרוויח כ־15.5 אלף שקל, העשירון הרביעי כ־12.5 אלף שקל, השלישי כ־9.5 אלף שקל, השני כ־6.5 אלף שקל והראשון רק כ־3,000 שקל בלבד.
עכשיו, ולו רק למען התיאוריה: קחו משפחה בת שלושה ילדים עם שכר משותף של שני ההורים בעשירון התשיעי, עם שכר של כ־38 אלף שקל, שכר שהרבה מהזוגות העובדים חולמים או שואפים אליו - הורידו את המסים (מסי הכנסה, בריאות), הורידו הוצאות קבועות אחרות: ארנונה, רכב (אם יש), משכנתה (כנ"ל) ואגרות שונות, הורידו הוצאות מחיה, ואז תארו לעצמכם מה נותר ככסף פנוי למשפחה הזו. אני מניח שלא הרבה, אם בכלל, וזה רק ממחיש עד כמה הדירוג שלהם כ"עשירון עליון" הוא אבסורדי, קל וחומר למעמד הביניים הקלאסי כמו עשירונים 6־8, שנתקלים בבעיה של הכנסות מול הוצאות.
כן, אתם צודקים אם תהיתם איך משפחות מסתדרות ואיך ממשיכים לרכוש דירות במחירים יקרים יחסית? התשובה היא, לפחות בחלק - ולדעתי בחלק גדול המקרים - תמיכה כלכלית של ההורים, שבחלקה היא די משמעותית. אם מדברים למשל על משכנתה שמתקרבת למיליון שקל לרכישת דירה, לא מדובר רק במימון חלקי של המשכנתה להורים, אלא בהרבה מקרים מדובר גם על עזרה בגיוס ההון העצמי הנדרש לרכישה - חלקו או רובו - שנע בין 25% ל־50% מערך הדירה. לכן במקרים מסוימים ההורים לוקחים על עצמם מימון של 30% מערך הדירה ואולי אף מעבר לכך (ואלו עדויות שמגיעות מבנקים למשכנתאות, הורים שמגיעים עם ילדיהם לעזור ברכישת הדירה) - וזאת הסיבה שזוגות צעירים מסוגלים לגמור את החודש.
מובן שהעזרה מההורים מתבטאת לעתים גם בעזרה לצריכה השוטפת של ילדיהם, כך שכל הסטטיסטיקות על הכנסות משק בית ממוצעות לא ממש נאמנות למציאות ולא כוללות סעיף הכנסה מאוד משמעותי: הכנסות מההורים, בין אם בכסף ובין אם בשווי כסף, כך שמקורות ההכנסה הם לא רק מתלוש המשכורת.
וזו התמונה הכלכלית היותר רחבה של פערי הדורות: תרבות חיסכון שהייתה יותר גבוהה ומקובלת אצל ההורים; תרבות הצריכה של הדורות הצעירים, שגדלה והשתנתה מאוד בדורות הנוכחיים וכוללת צריכה גם מעבר לרמת ההכנסה הפנויה; הפנסיות היחסית שמנות של הדורות הוותיקים - מדובר בפנסיות תקציביות וגם פנסיות שנצברו בקרנות ההסתדרותיות שהולאמו. הפנסיות הללו, בתוספת חסכונות אחרים, דירות לירושה למשל, הן למעשה הביטחון של הילדים וכרית האוויר ליכולת המימון שלהם. האם מה שעושים ההורים בשביל הילדים שלהם יחזור על עצמו עם נכדיהם? אני ממש לא בטוח. הפנסיות של הדור הנוכחי יהיו הרבה יותר מכווצות, החיסכון שהם יצברו, אם בכלל, יהיה יותר נמוך וכמובן מחירי הדירות הם הרבה גבוהים יותר ריאלית מלפני עשר, 20 ו־30 שנה.
כפי שאני מדגיש שוב ושוב, את רוב המסים הישירים בישראל, ולמעשה את מרבית הכנסות המדינה ממסים, מממנים שלושת העשירונים העליונים. מובן שהמנוע שמאחורי גביית המסים בישראל הוא באופן טבעי אוכלוסיית השכירים, שהרי היא הגדולה במשק, אבל מי שנושא בעיקר תשלומי מס ההכנסה, מס הבריאות ודמי הביטוח הלאומי הם כאמור העשירונים העליונים. וכאן מגיעה הבעיה הגדולה. לרוב לא מדובר במשפחות עשירות, אלא במעמד ביניים חזק, נניח עובדי הייטק (או משתכרים אחרים ברמתם), שהם הבסיס לגביית המסים בישראל. ההדגש על מסים ישירים ולא על מסים עקיפים כמו מע"מ, בלו על הדלק ומסים מוניציפליים - שאת אלו כולם משלמים, בעיקר לפי רמת הצריכה או איכות המגורים.
בניגוד לעשירים מופלגים או שכירים שהכנסתם גבוהה במיוחד, שיכולים לנקוט תכנוני מס כדי להוריד את חבות המס שלהם, כל השאר (הרוב) לא יכולים לתכנן מס ואין להם ברירה אלא לשלם. הם לא עובדים ב"שחור" הם לא יכולים לתכנן מס, והמסים המושתים עליהם נגבים באופן אוטומטי, בין שבתלוש השכר ובין שבתחנת הדלק (מס על הבלו) או בסופרמרקט (מע"מ). לכן יש בסיס לתסכול של האוכלוסייה הזאת: היא מרגישה בצדק שרוב העול נופל עליה, והמס השולי שלה מגיע לרמות גבוהות ואינו מוצדק. שימו לב: מס שולי איננו המס הסופי שמשלמים השכירים כחלק משכרם ברוטו, אלא מדרגת מס ההכנסה הגבוהה ביותר מהשכר ברוטו של עובד. יש מדרגות למס הכנסה - ככל שהשכר גבוה יותר, משלמים שיעורי מס גבוהים יותר (ראו גרף), ויש המס השולי, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר ששכירים יכולים להגיע אליה. כמובן, על מס הכנסה צריכים להוסיף את מיסוי הבריאות ואת ההפרשות לביטוח הלאומי (עד תקרות) והפרשות המס לקופות גמל או פיצויים מעל תקרות מסוימות.
מס הכנסה מחושב, כאמור, לפי מדרגות, ובעבר היו המלצות להפחית את מדרגות המס למעמד הביניים (בעיקר עשירונים 8 ו־9), אך אלו לא יצאו אל הפועל. מדרגת המס הראשונה עומדת על כ־6,300 שקל (מס הכנסה של 10%) - המשמעות היא שכ־40% מהשכירים בישראל לא מגיעים בכלל לסף המס בישראל ואם מביאים בחשבון את מערך נקודות הזיכוי, אפשר להניח שמחצית מהשכירים בישראל לא משלמים כלל מס הכנסה. המדרגה הבאה היא סביב כ־9,100 שקל (מס של 14%), מדרגה של 20% מס סביב כ־14.6 אלף שקל; מדרגת מס של 31% סביב 20.3 אלף שקל, מדרגה נוספת של 35% סביב 42.2 אלף שקל, מדרגה של 47% ב־54.3 אלף שקל ומדרגה של 50% מעל לסכום הזה.
שימו לב למדרגה שבין 20% ל־31%, שאפשר בהחלט להפחית אותה או לפחות להוסיף לה מדרגה נוספת - וההבדל הוא בין גביית מס של כ־2,100 שקל במדרגה של ה־20% לרמה של כ־3,900 שקל במדרגה של ה־31% - שהחייבים בה הם מעמד ביניים קלאסי שזקוק להפחתת מס כזו.
מי שמרים גבה על הפחתת מס דווקא בתקופה שבה צריך למצוא מקורות הכנסה כדי לסתום את הגירעון, מוטב שיבין כי מהלך של הורדת מסים, גם לפי תפיסת נתניהו - ודווקא למעמד הביניים - הוא מהלך שמעודד את המשק, מעודד צריכה וצמיחה. לא צריך לחשוש ממנו ולא צריך להירתע ממנו. צריך להוריד מסים לאלו שמגיע להם שיורידו להם.
זה סוג של צדק חברתי: אין שום סיבה שמי שמשתכר כ־20 אלף שקל ישלם מס הכנסה (ללא מס בריאות וביטוח לאומי) של קרוב ל־4,000 שקל. כמה מאות שקלים פחות במסגרת מס יעזרו לא רק למעמד הביניים אלא גם למשק כולו.