שבועיים חלפו מאז אותה התנקשות מסתורית בחייו של מוחסן פח'ריזאדה מהבאדי, ראש תוכנית הגרעין הצבאית (אמאד) של איראן, לא הרחק מטהרן. שבועיים שבהם פורסמו לא מעט גרסאות למה שהתרחש בשטח באותן דקות, שנדמה כי הן לקוחות מתוך סרטי ריגול בדיוניים במיוחד. על פי הגרסה האיראנית הרשמית, הרי שמקלע שהופעל באמצעות טכנולוגיה לוויינית הוא שפתח באש לעבר פח'ריזאדה והרג אותו ואת כמה ממאבטחיו.
אף על פי שישראל נמנעת מלקשור עצמה לאירוע, הרי שמאז מנסה מערכת הביטחון להבין כיצד ואם תגיב איראן על החיסול. ההתרעות הראשוניות דיברו על פיגוע נגד ישראלים במדינות כמו איחוד האמירויות ובחריין (שבה יש רוב שיעי מובהק), או פגיעה ביעדים ישראליים במדינות אחרות, נוסח הפיגועים הקשים בבואנוס איירס בשנות ה־90 בתגובה על חיסולו של עבאס מוסאווי.
אך אלה אינן האפשרויות היחידות לתגובה איראנית. לטהרן יש כיום לא מעט בני ברית באזור, שיכולים לעמוד לצדה באופן מיידי בהינתן האות. האם תקיפת רקטות מדויקות מכיוון עזה דווקא היא בגדר תרחיש דמיוני? או אולי טילי שיוט שישוגרו ממערב עיראק, בדומה לימי מלחמת המפרץ הראשונה וטילי הסקאד המפורסמים, אלא שהפעם מדובר בטילים בעלי יכולת דיוק?
נדמה שהתשובות בשני המקרים תהיינה שליליות. כלומר, לטהרן יש כיום יכולת להגיב באמצעות ארגון פלסטיני כמו הג'יהאד האסלאמי בעזה, או מיליציות חמושות בעיראק ובסוריה. ניתן לשער שחיזבאללה בלבנון יישאר מחוץ לתמונה, אך שימוש בארגוני פרוקסי של ממש, מבלי שהתגובה תגרור מחיר מצד איראן, יכול להיות בעדיפות גבוהה עבור טהרן.
בעזה, לדוגמה, זה תקופה ארוכה משקיע המשטר האיראני לא מעט מאמצים, אנרגיה וכסף על מנת לטפח את יכולותיו הצבאיות של הג'יהאד האסלאמי. פעילים של הארגון יוצאים למחנות אימונים במקומות שונים ברחבי המזרח התיכון ועוברים שם הכשרות מתאימות, החל בלחימה בשטח בנוי, דרך הפעלה של רקטות מדויקות וכלה בהקניית ידע כיצד לייצר רקטות מדויקות.
הטכנולוגיה שהייתה נדרשת בעבר על מנת ליצור רקטה מדויקת, נחשבה משוכללת ומתקדמת במיוחד. אלא שכיום, באמצעות שפע האמצעים שיש ברשות כמעט כל ילד (טיסנים, שעונים מדויקים וכל מוצר שמכיל GPS), ניתן ליצור רקטות מדויקות בקלות יחסית. הרכיבים עצמם שנדרשים לדיוק רקטות אינם מסורבלים וכבדים. כבר לא צריך להבריח רקטה דרך מנהרה נסתרת על גבול מצרים עזה, אלא מספיק להבריח את הצ'יפים שיסייעו בייצור של מערך שלם של טילים מדויקים.
לא ברור מהי היכולת בפועל כיום של ארגוני הטרור בעזה בתחום הדיוק הרקטי, אך אין ספק שנעשים מאמצים עילאיים של חמאס ושל ג'יהאד לרכוש יכולות שכאלה. במקרה של הג'יהאד כאמור, נעשה הדבר בעידודה ובמימונה של איראן.
שכירי חרב ואורניום
תרחיש של תקיפת טילי שיוט או רקטות מדויקות מעזה לעבר ישראל, בהדרכה ובהכוונה איראניות, נשמע עד לא מכבר דמיוני עד מופרך. אלא שב־14 בספטמבר 2019 נפל דבר. האיראנים תקפו אז את מתקני הפקת הנפט הסעודיים באבקייק וח'ורייס, השייכים לחברת הנפט הממלכתית של ערב הסעודית. בתקיפה השתתפו כלי טיס בלתי מאוישים, והיא נעשתה כ"נקמה" על מעורבות סעודיה במלחמה נגד החות'ים בתימן.
לפי פרסומים שונים של "גופי מודיעין במערב", כנראה שם קוד לעוד הדלפה ישראלית, התקיפה בוצעה באמצעות כ־20 כטב"מים ועוד שבעה טילי שיוט מסוג סומאר. מעניין עוד יותר הדיווח שהכטב"מים שהו לפי אותם פרסומים כשלוש שעות באזור התקיפה ואז "התאבדו" על המטרות. שניים מטילי השיוט פגעו במדויק במטרותיהם, בעוד ארבעה הגיעו לאזור המטרות.
במילים אחרות, לאיראנים יש כיום יכולות פגיעה מרחוק מדויקות באמצעות שלל אמצעי לחימה. ייתכן שהיעדר תגובה אמריקאית, סעודית או מערבית יצר תחושה של תיאבון איראני לנסות את האמצעים הללו שוב.
הטילים והכטב"מים שוגרו מתחומי תימן, ואם תרצה טהרן להגיב על חיסולו של פח'ריזאדה בדרך זו, היא אינה צפויה לעשות זאת מתימן ובוודאי שלא מלבנון. בעזה יש כאמור יכולת מוגבלת לפעולה שכזו, ומעניין אם הג'יהאד עלול להתפתות לכך ובעצם לגרור את כל עזה למלחמה בימים קשים במיוחד של קורונה וכלכלה קורסת.
מכאן שהאפשרות הסבירה ביותר לניסיון תגובה בנוסח זה תהיה ממערב עיראק. איראן מפעילה באזור הזה שלל מיליציות שיעיות, בהדרכה של אנשי משמרות המהפכה וכוח אל־קודס בראשותו של אסמעיל קאאני. תקיפה שכזו על ישראל תותיר את מקבלי ההחלטות בירושלים ללא כתובת מוגדרת לתגובה, אך לא ברור אם יש למיליציות הללו יכולת לפעולה שכזו.
ובכלל, צריך לומר, יכולת ההשפעה האיראנית באזור מרשימה למדי. היא אומנם לא בהיקף ובקצב שהיו רוצים לראות בטהרן ועדיין, אם לפני כ־25 שנה היצוא היחיד של המהפכה האסלאמית באיראן היה חיזבאללה הלבנוני, הרי שכיום אפשר למצוא את טביעות האצבע האיראניות בכל חור במרחב שלנו: תימן כמובן, עיראק, סוריה, לבנון ואפילו בחריין. המיליציות השיעיות כוללות לא רק עיראקים או איראנים אלא גם שכירי חרב מאפגניסטן ופקיסטן, שהועברו לאזור במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה כדי להילחם בדאע"ש, ונותרו כאן עם הרבה רצון ואנרגיות לחזור ולהתמודד עם האויב הישן והמוכר - ישראל.
גם פרויקט הגרעין האיראני, למרות חיסולו של פח'ריזאדה ולמרות הפיצוץ המסתורי במתקן להעשרת אורניום בנתנז, רחוק מלהיעצר. השבוע דיווח "ניו יורק טיימס" כי בנתנז נעשות עבודות מסיביות שמטרתן ככל הנראה להעביר את המתקן כולו אל מתחת לאדמה. גם ההחלטה של ממשל טראמפ לצאת מהסכם הגרעין עם איראן לא האטה את התקדמות הפרויקט האיראני, להפך, היא האיצה אותו.
האיראנים כבר חורגים, ביודעין, מהמגבלות שהוטלו עליהם לפי אותו הסכם, כדי להוכיח שאינם מתקפלים אל מול הלחץ האמריקאי. וכך זמן הפריצה לעבר הנשק הגרעיני התקצר משמעותית, דווקא הודות לפרישה האמריקאית מהסכם הגרעין. אם במסגרת ההסכם המדובר ההוא של ממשל אובמה זמן הפריצה לפצצה היה כשנה, הרי שכיום הוא עומד על כחצי שנה.
עם זאת, עדיין צריך לציין כי טהרן נמנעת מהתקדמות במסלול הצבאי הגרעיני ונזהרת מאוד שלא לחצות גבולות מסוימים. איראן ממשיכה להעשיר אורניום בכמות גדולה יותר מזו המותרת לה, ולמעשה יש בידה מספיק חומר גלם לייצור שתי פצצות גרעין. על פי הנתונים בצד הישראלי, יש לטהרן כשתי טונות אורניום מועשר ברמה של 4.5%, אך זה בדיוק סוג ההעשרה שנחשב עדיין למותר ומתאים לרמה האזרחית.
משרטטים גבול בים
בינתיים גם אין סימנים להצלחה יתרה לתוכנית ההשתקעות האיראנית בסוריה, וכאן כבר אפשר למצוא חדשות טובות וחדשות רעות. הרעות הן שטהרן אינה מתכוונת להפסיק את נוכחותה בסוריה. רק השבוע נפגש הנשיא האיראני חסן רוחאני עם שר החוץ הסורי פייסל אל־מקדאד והצהיר כי ארצו תמשיך לתמוך במשטר הסורי ובבני עמו בעימות עם הציונים.
זירת המטענים ברמת הגולן שנחשפה לפני כמה שבועות בתוך השטח הישראלי מבשרת על כך שאיראן ושליחיה - לעתים באמצעות סורים, לבנונים, או מיליציות שיעיות - ממשיכים במאמץ לפגוע במטרות ישראליות. החדשות הטובות הן שלא נרשמת הגברת נוכחות איראנית בסוריה, להפך. האיראנים דיללו לאחרונה את נוכחותם במדינה.
השאלה הקריטית שנותרה פתוחה היא תפקידו של חיזבאללה בנקמה האיראנית, אם בכלל. הארגון היה ונותר האיום הגדול והמשמעותי ביותר על ישראל. רק השבוע פרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב מחקר מקיף על פניה של המערכה הבאה בצפון. המסמך כולל תרחיש ריאלי למדי של התמודדות ישראלית עם תקיפה של מאות רקטות ביום, כולל רקטות מדויקות, שישוגרו לא רק מתחומי לבנון אלא גם מכיוון מערב עיראק ואולי אף מסוריה.
זו תהיה מערכה שונה מכל מה שהכרנו עד היום, והאיום על העורף יהיה גדול במיוחד. אלא שהדרך ארוכה עד לאותה מערכה. חיזבאללה נזהר ונשמר מכל הסלמה בגבול עם ישראל מכיוון לבנון. הוא אינו ממהר אפילו לנקום את הריגתו של אחד מאנשיו בתקיפה שיוחסה לישראל, אולי מאחר שהוא מבין את ההשלכות של נקמה שכזו. כלומר, החשש ממלחמה כוללת מייצר הרתעה גם בצד של חיזבאללה.
ואולי יותר מכל דבר, המו"מ בין ישראל ללבנון על שרטוט הגבול הימי בין המדינות מוכיח שאפילו הארגון השיעי הקיצוני, שקורא להשמדת "הישות הציונית", מבין שיש יתרונות מסוימים לעסקים עם "האויב הציוני". ניתן לשער שלפני כמה שנים בלבד בחיזבאללה לא היו מאפשרים דיאלוג של ממשלת לבנון עם ישראל. והנה עובדה, חיזבאללה אינו עוצר את השיח עם ישראל. הוא אולי מותח עליו ביקורת מסוימת, אך לא מעבר לכך.
ההשלכות של עסקה מול ישראל על שרטוט קו הגבול הימי יכולות להסתכם במיליארדי דולרים שלבנון, מדינה בפשיטת רגל ובמצב פוליטי קשה, משוועת להם. השילוב הזה בין מגיפה עולמית, אסון לאומי בצורת הפיצוץ בנמל ביירות, המבוי הפוליטי הסתום והאיבה המחריפה בין בני הדתות השונות, מעורר ככל הנראה תחושה גם אצל חיזבאללה שמלחמה עם "היהודים" היא אירוע שכדאי לוותר עליו בשלב הזה.
בינתיים השיחות מתקדמות, אם כי המתווך האמריקאי הוא שמדלג בין הצדדים שנמנעים מלהיפגש. בנוסף ניסו הלבנונים לשרטט את קו הגבול דרומית באופן משמעותי ממיקומו המשוער, וישראל ענתה בתגובת נגד של שרטוטו מצפונה לקו המשוער. ועדיין, המחויבות של שני הצדדים לשיחות הללו נותרה בעינה וניכר שבלבנון רוצים בהסכם, אפילו יותר מבישראל.