עוד כשהייתי נערה התחוור לי שבכל הקשור לסדר וניקיון, יכולותיי מועטות - וכמעט לא קיימות. ההפך הוא הנכון: באי־הסדר ששרר בחדר נעוריי מצאתי את חפציי בקלות יתרה. ידעתי איפה אוסף הבבושקות שלי ואיפה זרקתי את הג'ינס הכחולים היחידים שהיו לי, ואת העבודות בספרות על אנה קרנינה או זוהרה אלפסיה מצאתי תמיד בין הסדינים, זכר ללילה הלבן שבו כתבתי אותן.

אמי נגעלה להיכנס לחדר שלי, לעומת אחותי, אצלי הייתה זוהמה של ממש. “תחיי איך שאת רוצה", נהגה לנזוף בי; “רק תדעי שכל הבלגן הזה זה מחלות, גם פיזית וגם נפשית", נתנה את משנתה מעבר לדלת והלכה אל עיסוקיה. גם כשבגרתי ועברתי לגור לבד המצב לא השתפר. רוב הזמן הזמנתי אוכל מבחוץ ולא טרחתי לזרוק את השאריות; בגלל המרחק שהיה בין ביתי למכבסה הקרובה מצאתי עצמי לובשת בגדים צבעוניים ומוזרים, הכל כדי לעכב עוד קצת את ההליכה אליה; ואת הרצפה שטפתי פעם בשבוע, לא שטיפה יסודית עם אקונומיקה, אלא כדי לשכנע את עצמי: “שטפתי, אני נקייה".

מתי הבית כן היה מצוחצח? כשהייתי מזמינה אליי בחור ארעי, שאיתו הייתי בקשר ארעי עוד יותר ובלבי התקווה שלא אשתמש יותר במילה “ארעי" ואולי הוא יהיה התמידי. אז הפרפרים החלו להתרוצץ בבטני, וכבר בבוקר הפגישה הפעלתי את הפטיפון הירוק שלי, נתתי לאנריקו מסיאס או לעפרה חזה לשיר לי שירים ישנים, אספתי את שערי, לבשתי פיג'מה קצרה ולא מעיקה והתחלתי במלאכה. אני זוכרת את שקי הזבל שנערמו, את מזרני ההמום כשהפשטתי אותו מאותם הסדינים שאליהם התרגל ואת הרצפה המבריקה שפתאום גיליתי אחרי ששפכתי עליה גלוני מים עם אקונומיקה.

בסוף כל סשן כזה הייתי עייפה, מותשת, אך מרוצה. לבית סוף־סוף היה ריח של בית ולא סתם של דירה מעופשת של רווקה, ולרגעים אפילו פזלתי אל הכיריים שמעולם לא הדלקתי, משתעשעת ברעיון שאולי גם לבשל אלמד מתישהו. אחר כך הייתי יורדת אל המעדנייה הקרובה (בימים ההם גרתי ביפו, ממש על שדרות ירושלים פינת יהודה הימית) של אחד מהבולגרים ורוכשת עלי גפן, כמה גבינות קשות, לחם אותנטי ויין טוב, ועולה חזרה הביתה.

בערב, כשאני לבושה, מאופרת וברקע הפטיפון מזמר את אזנבור או לאונרד כהן, שהם די דומים בעיניי, חיכיתי לבחור שיגיע. פרשתי את המפה היחידה שהייתה לי על השולחן היחיד שהיה לי, הדלקתי כמה נרות, חתכתי את הגבינות והנחתי אותן על קרש עץ, את שאר הדברים בתוך קעריות קטנות, ורק את בקבוק היין הותרתי סגור. אהבתי גברים שיודעים לפתוח בקבוק יין במשיכה אחת. ברצינות, היה הבדל גדול במשיכתי לאותו הגבר לו נשלף פקק השעם מהר, בתנועה מיומנת וחזקה. אז ידעתי שהלילה יהיה ארוך. ואם התחבט שעה בפתיחת הבקבוק, שבר את הפקק, התנצל והזיע, היה לי ברור שגם נשיקה לא תהיה. נו, דאגות של תחילת גיל ה־20. כמה טיפשות.

באמצע הלילה או בבוקר שאחרי, כשהיה עוזב את דירתי אותו הבחור, הייתי חוזרת לעצמי. לא טרחתי לפנות את הכלים, לנקות את שעוות הנרות מהמפה הלבנה או ללכת לאסוף את הבגדים שהפקדתי יום קודם לכן במכבסה. משהו דיכא וכיבה אותי, אולי העובדה שלא הצלחתי לשמור על רצף פגישות עם אותו האיש. היו כאלו שרצו, לא אחד ולא שניים, אבל ברגע שרצו, חדלתי אני, ולפעמים גם ההפך.

ביום שבו הכרתי את בן זוגי, בקרוב אב בתי, ועברנו לגור יחד, הכל השתנה. פתאום התעוררתי כמו נשפך עליי גלון של מים קרים. לאור הדברים שסיפר לי על עברו, רציתי לתת לו ולי את הבית שכמעט לא היה לנו. בבת אחת נטשתי את הברים, את הטייק־אוויי ואפילו את הכתיבה לפרק זמן מסוים ומיקדתי את עצמי בבניית בית לבחור שזה עתה הכרתי ובתמימותו וביפי נפשו שבה אותי באחת.

אני זוכרת שיום־יום ניקיתי את דירת הרווקות שלי שאליה הצטרף, קניתי כמה עציצים ושטיח קטן משוק הפשפשים וטלפנתי לאמי בשעות לא שעות כדי לשאול אותה איך מנקים משקופים ומה צריך לעשות כדי שהברז יבריק כמו בבית של סבתא. “המשיח הגיע?", השיבה לי לא פעם, “כי לא אמרו כלום בחדשות".

“סוג של משיח", חשבתי לעצמי, אבל היה מוקדם מדי מכדי לשתף אותה בזה. וכמה שניסיתי, על אף שמעולם לא העיר ולא ביקש כלום, לא הצלחתי לנקות ביסודיות, תמיד מצאתי פירורים תחת הספה, או שתי חולצות תחת המיטה, או שהחלון נותר עם קצת סימנים. אז החלטתי להניח לזה ולפחות ללמוד לבשל, שם, לשמחתי ובצניעותי הרבה, אוכל לכתוב לכם שנחלתי ועודני נוחלת הצלחה כבירה, אני נהנית מזה, כי כמו הכתיבה, זו אומנות ותרפיה, וברגע שזה שאת אוהבת אוכל, שבע ומנשק את ידייך, את מרגישה כאילו גן עדן מלטף את פנייך ואת נפשך (סליחה על המטאפורות המוגזמות).

בשנים האחרונות, כשבגרנו, התבססנו מעט ועברנו לבית גדול, הרגשתי את הצורך בניקיון יסודי, רציתי להיכנס לבית עם ריח ורדים או אוקיינוס, לשבת על הספות שנרכשו במחיר מופקע ולצפות בטלוויזיה בלי להיגעל. כך הגעתי לרוני, המנקה המדהים שלנו. רוני הגיע ארצה מהודו, הוא בסך הכל בן 25 וכבר אב לתאומות בנות חצי שנה, שאותן הוא רואה בעיקר דרך שיחות הווידיאו בוואטסאפ.

את ההמלצה על רוני קראתי באחד מהפורומים המיועדים לחולי הניקיון שלא אוהבים לנקות. כן, תתפלאו, קיים אחד כזה, והוא אפילו משופע באנשים. מישהי כתבה שיש לה מנקה מדהים, שלא מחמיץ אף פינה וגובה מחיר כל כך נמוך, שאחרי כל פעם שהוא עוזב את הבית וסוגר אחריו את הדלת מתחשק לה לטלפן אליו ולקרוא לו שוב אליה. ישראלים, כמו ישראלים, מיד ביקשו את הטלפון שלו, ועוד לפני שענתה להם שאלו: “הוא מבוטח? יש לו אשרת עבודה? אפשר להתמקח איתו?". אפילו לא הסתכלתי בתשובתה, אלא חיכיתי שתזין את מספר הטלפון וקבעתי איתו מיידית.

בהתחלה חשדתי בו. היו לי כבר כמה מנקים ומנקות שמשכו זמן, שביקשו יותר כסף ושלעגו לי תוך כדי עבודה, אחת אפילו הייתה עושה הפסקות סיגריה שנמשכו חצי שעה ולפעמים 40 דקות, למותר לציין שלא אמרתי כלום, כי אני די פחדנית וסובלת מתסמונת ה"לא נעים לי". אבל כשהגיע רוני, הפעיל את שיחת הווידיאו שבה ראיתי את שתי בנותיו ואת אשתו היפה מבעד למסך, הניח את המכשיר על השולחן מולו והתחיל למלא את הדליים תוך שהוא מסביר לי באנגלית שהן אוהבות להסתכל עליו והוא לא מבזבז זמן בשיחות חולין, מיד נכבשתי בקסמו. אפילו הרשיתי לעצמי לעמוד מול המסך ולהצחיק את שתי התאומות היפות שחייכו אליי בזמן שאביהן עובד מאחוריי, כדי שיהיה לו מספיק כסף לשוב אליהן בהקדם ולקנות להן בית הולם יותר מהצריף שראיתי ברקע.

בפעם האחרונה שנפגשנו סיפר לי בחוסר נוחות שבאותו היום יוכל לעבוד רק שלוש שעות ולא ארבע כבדרך כלל, הבנות חוגגות יום הולדת והוא קבע עם כל משפחתו להדליק ולכבות איתן את הנרות, וירטואלית כמובן. “אל תוסיף", אמרתי לו, “אתה יכול לעבוד גם שעה", הרגעתי אותו, והוא מיד ניגש למלאכה. בזמן הזה ירדתי למאפייה מתחת לבית, רכשתי עוגה קטנה עם שני בלונים מזולפים עליה ונזכרתי שבבית נותרו עוד כמה נרות מחנוכה.

“רוני", קראתי לו כשעמד על סולם וניקה את התריס החשמלי, “בוא נחגוג להן גם עכשיו!". הצגתי בפניו את העוגה, שמעתי את אשתו מוחאת כפיים ואומרת כמה מילים נרגשות בהודית מעורבבת באנגלית, ואת מספר הפעמים שאמר תודה הפסקתי לספור. כך ישבנו אל מול מסך הטלפון אני, רוני, מהעבר השני אשתו ושתי בנותיו וחגגנו יום הולדת הודי כהלכתו. הבנות, שהיום הן כבר בנות 3, התרגשו, צחקו וקראו לו “פיתה! פיתה!".

“הן רעבות?", שאלתי אותו. “לא", הוא צחק, “'פיתה' זה אבא בהודית". צחקתי גם אני.
אחר כך הן ביקשו משאלה, והוא כיבה את הנרות בשבילן.
כשהוא עזב את ביתי כדי להמשיך את החגיגות בביתו ברחוב לוינסקי בתל אביב, הבטתי על פתילי הנרות השרופים שהניח צמודים על השיש ונזכרתי בשעוות נרות הלילות הארעיים של אז. נכון, לא למדתי לנקות, אבל איכשהו ואולי בחסות הזמן או האהבה, משהו שהיה מלוכלך בי, התנקה. התיישבתי על הספה, הדלקתי את הטלוויזיה ושאפתי אל אפי את הריח שלו ציפיתי. איך אומר המשפט הצ'כי, “הסבלנות מעניקה ורדים".