אם חיים רמון היה מנהל את המו"מ הקואליציוני של כחול לבן והליכוד מהרגע הראשון, יש מצב שגם הייתה רוטציה. רמון היה פעם ה"אנטי־דוט" של ביבי בשמאל. מאז, איבדנו את השמאל, וגם את רמון. הוא המציא לעצמו נישה חדשה שאינה ממן העניין כרגע. כך או אחרת, רמון הוא רב־אומן פוליטי, מכיר את כל הפינות האפלות של הכנסת, הקים והפיל ממשלות לרוב, מכיר את כל התככים באופן אישי ואישר את כל הטריקים והשטיקים עוד בטרם יצאו לאור. הכי חשוב, רמון מכיר את נתניהו ויודע לחשוב כמוהו.
היו מי שחשבו שהוא צריך להיות בצוות מהרגע הראשון. זה לא הסתייע. בשבוע שעבר, בזמן פציעות, הוא הוזעק לדגל. בפעם הראשונה מצא האיש של נתניהו, יעקב אטרקצ'י, קנדידט מהליגה שלו בצד השני. רמון הביא כמה רעיונות יצירתיים שאפשרו לסגור כמה מהפערים. במצב רגיל ובעולם מתוקן אפשר היה לסגור עסקה. הבעיה היא שאנחנו לא במצב רגיל ובטח שלא במדינה מתוקנת. אגם הדם הרע, ים היצרים הגועש והכאוס הכללי מסביב הופכים את המשימה לבלתי אפשרית כמעט. הסיכוי למנוע את הבחירות קלוש. הרכבת יצאה מהתחנה. לוח הזמנים בלתי אפשרי כמעט, המוקשים המפוזרים בשטח מסוכנים מדי.
מצד שני, נתניהו וגנץ יודעים שהם פוסעים לעבר האבדון. אצל גנץ, זה בטוח. אצל נתניהו, זה עדיין בספק, אבל הוא מעולם לא הלך לבחירות בלי שסגר קואליציה קודם והוא מעולם לא הלך לבחירות כשמחצית מהימין רוצה להדיחו. האם הוא כבר מיואש מספיק כדי לתת לגנץ את הרוטציה? לא בטוח. יש לו דירקטוריון בבלפור ולא כל החלטה תעבור שם. מוזר שנתניהו צריך להיות מיואש כדי לקיים את ההסכם שעליו חתם לא מזמן, הסכם שעליו הצהיר קבל עם ועדה, רוטציה שעליה התחייב בקולו. רק על העובדה שהוא הנחיל לנו את תרבות השקר כנורמה מחייבת הוא צריך להיעלם מהמפה הפוליטית.
האם יש לגנץ מפלגה שתאפשר לו להתפשר עם נתניהו ולתת לו סולם? כנראה שלא. כל דבר שאינו שמירת ההסכם הקיים וסגירת נקודת היציאה של נתניהו - יהיה לו קשה מאוד להעביר במה שהייתה פעם כחול לבן. פגיעה בניסנקורן תיחשב חילול קודש הקודשים ותקים על גנץ כמחצית ממפלגתו (אף שבסביבת גנץ משוכנעים שניסנקורן כבר צעד וחצי מלפיד). היה איש אחד שיכול לעזור לגנץ להרים את הנטל הזה, קוראים לו גבי אשכנזי. הבעיה היא שהוא איננו עוד. החייל מספר 1 של גנץ הפך בשבועות האחרונים לאופוזיציונר מר. מי שהפך אותו לכזה היה גנץ. הוא לא השכיל לשתף את אשכנזי, לחלוק איתו את נטל המצב, לתת לו להרגיש שותף. עכשיו, כשהוא חייב את הסיוע שלו בלרתום את המפלגה לטובת פשרה עם נתניהו, ספק אם הוא יהיה שם עבורו. גנץ הרוויח את הסבל הזה ביושר.
בני גנץ במצב מורכב. נפשית, הוא חצה את הרוביקון. הוא הבין, באיחור, שיש לו עסק עם נוכל מקצועי, עקרב שיעקוץ הכל, תמיד, בלי שום קשר להבטחות ונדרים. הוא שלם ומוכן לצאת זקוף מהחיים הפוליטיים כמי שבלם את נתניהו בגופו ואיפשר מהפך. אין לו ומעולם לא הייתה לו אובססיה להיות ראש ממשלה. מי שמונעים ממנו, בינתיים, את החצייה של הרוביקון הזה הם שני מקורביו: מנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי הוד בצר וראש המטה הנאמנה שלו מעיין ישראלי.
בצר הוא האידיאולוג הגדול של "תורת ההישארות" בכל מחיר על הגלגל. בעיקרון, התורה הזו (כפי שנהגתה לראשונה על ידי אריאל שרון) היא נכונה. מעשית, בנסיבות הנוכחיות, היא עלולה להשאיר את גנץ מרוט נוצותיו האחרונות, ולהפוך אותו לבדיחה חבוטה שכמותה לא ראינו כאן מאז ההצטרפות הלילית לקואליציה של שאול מופז וקדימה. בצר אומר: יש לנו משרדי ממשלה. יש לנו השפעה. יש לנו עמדות כוח. אנחנו במשרד המשפטים, משרד החוץ, משרד הביטחון, משרד התרבות והספורט, משרד הרווחה ועוד. אנחנו בולמים את כל היוזמות של הליכוד. אנחנו עם היד על ההגה. בואו נעביר תקציב ל־2020 ונחתור להעברת התקציב של 2021 בהמשך. אי אפשר לדעת מה יקרה. כבר היו דברים מעולם. וכו'.
המשך דבריו של בצר, כפי שנאמרים בשיחות סגורות, לא פחות ממדהים. ביבי לא צעיר, יש מגפת קורונה, יש משפט, יכולים לקרות מאה ואחד דברים. כך שרון הפך לראש ממשלה, כך אולמרט הפך לראש ממשלה. לא עוזבים במצב שבו אנו נמצאים. לאן נעזוב? מה נעשה? הרי בבחירות נתרסק. למה אנחנו צריכים להתאבד? מי תקע לידינו שנתניהו יפסיד בבחירות? הרי כבר ניבאו לו הפסדים בעבר.
בצר גם מסמן את ניסנקורן כאחראי הראשי למה שקורה עכשיו. אנחנו צריכים להתפשר, הוא אומר, כל הזמן להתפשר, להישאר על הגלגל, להגיע לנובמבר הבא. מה שניסנקורן ואנשיו עשו, זה לא אפשרו לנו להתפשר, הנחילו את האג'נדה השמאלנית שלהם במחנה שלנו והפכו עלינו את השולחן. יכול להיות שבצר צודק. הבעיה היא שהוא שכח שרוב רובם של מצביעי כחול לבן חושבים כמו ניסנקורן, לא כמוהו. הם הצביעו למען ההגנה על מערכת המשפט, ולא למען הפקרתה לציפורני אלה הצרים עליה.
גנץ צריך להכריע. יש לו התנגדות לא פשוטה בתוך המפלגה, והוא גם צריך לתת לעצמו דין וחשבון אישי. הוא הפר את הבטחתו לבוחר, הוא בנה על ההבטחות של נתניהו, עכשיו הוא מנסה להיאחז בקרנות המזבח ולחסום אפשרות ריאלית להחלפת נתניהו? מה ההיסטוריה תגיד עליו? מה הציבור שלו יחשוב עליו? מה עדיף לעשות עכשיו, לצעוד זקוף לעבר התהום או לנסות להיאחז בכל זיז הנקרה בדרכו על המדרון החלקלק? לא פשוט.
גם נתניהו בדילמה דומה. אני מניח שאתמול בערב, לאחר שדגמן את קבלת החיסון הראשון וסחט גם מהאירוע הזה כל טיפת תעמולה פוליטית אפשרית, ואף למעלה מזה, הוא הרגיש שהוא יכול לעשות את זה שוב, כנגד כל הסיכויים. למרות סער, למרות בנט, למרות הסקרים, למרות העננים המתחשרים מעל.
שניהם, שני הבנימינים, צריכים לקבל את ההחלטה שלהם ביממה הקרובה. גם אם יושג הסכם, ספק רק אם אפשר לעצור את הדהרה לבחירות ביום חקיקה אחד בכנסת. בג"ץ יידרש להתערב, מהומת ענק תפרוץ והמחאה הציבורית תתעצם עד מאוד. נכון לרגע זה, אין לדעת במה יבחרו.