חודשיים לפני שנכנסתי להריון ירד בארץ גשם זלעפות. הוא לא היה ממוקד באזור מסוים, אלא התפרש על כל הארץ. החזאים חייכו, גם השלט העייף המורה על גובה המים בכנרת עמד זקוף כשהקו האדום טובע תחתיו, והדייגים הטבריינים בכלל שיבחו את האל שאף אחד לא יכול לו.
אני, לעומת כולם, לא מצאתי שום חן בימים האלו, כמעט כל דבר שבו נגעתי נכשל. סדרה שניסיתי לכתוב נתקעה פעם ועוד פעם; עמדנו אני ובן זוגי לפני מעבר לדירה בעלת פוטנציאל אבל מוזנחת מאוד, מה שדרש ממני לעצב אותה מחדש וממנו להביא תגבורת פועלים מחברת השיפוצים שלו, ולשלם כמעט 10,000 שקלים יותר ממה שתכננו; הקורונה שכבר פרצה לחיינו לא היטיבה עם אף אחד; והעובדה שלא הצלחתי להיכנס להריון, לא משנה כמה תפילות נשאתי ובאילו דרכים פעלתי, בטח שלא הוסיפה למצב הרוח. את הטורים שלי ל"מעריב" ואת תוכניות הרדיו שלי כתבתי ושידרתי כמעט בכוח, והאווירה כולה הייתה ישנונית, אפורה ומייגעת.
אני זוכרת את בעל ובעלת הדירה שאליה עברנו, נכנסים לבית החדש לאחר השיפוץ ופוערים את עיניהם בתדהמה. בעלי עשה שם מעשה קסם. צבעי הקיר היו רכים כל כך, הברזים הוחלפו, הקרמיקה שופצה, ומרפסת השמש נראתה חדשה ממש. “וואו! אני לא מזהה את הדירה", אמרה בעלת הדירה, אישה נחמדה בסביבות גיל ה־40, בעלת אחד המקצועות שהאמהות היהודיות הכי מייחלות בשביל בנם או בתם. גם בעלה התלהב מאוד, ביקש רשות לטייל בין החדרים, ואהובי, ברוחב לב ובגאווה על עבודתו ועבודת פועליו, שמח לעשות זאת. ובכל זאת, ואולי בהשפעת התקופה הלא נעימה ההיא, הרגשתי משהו רע בבטן, מין תחושה כזו שאף על פי שנכנסנו אל הדירה ברגל ימין, מחוזקים ובשיתוף פעולה יפה על אף הקשיים, קיים שם איזה משחק, משהו לא יצליח עד הסוף.
כמה רגעים אחרי כן, כשבן זוגי ירד רגע למכוניתו כדי להביא כמה ברגים שהיו חסרים לו, קלטתי את בעל ובעלת הדירה מטיילים במטבח, מתפעלים מהארונות שהפכו למצוחצחים פתאום ומחדר השירות שנראה כחדש, אבל היה מין רגע ביניהם, שאותו קלטו האינסטינקטים שלי והחשדנות הקיומית שמלווה אותי כבר שנים ארוכות, שבו ראיתי שהם מחליפים מבטים כמסגירים סוד והאישה מעקמת מעט את פרצופה וזוקפת את גבותיה. אחר כך לחש הגבר: “נגיע לגשר ונעבור אותו". לולא בעלי היה נכנס עם הברגים ומשוויץ בפני בעל הדירה: “עכשיו תראה איך אני מסדר את המנעול בשתי דקות", סביר שהייתי ניגשת, מתערבת ושואלת אותם מה פשר המשפט הזה, לא פשרו היבש, אלא העסיסי, לאיזה גשר הם התכוונו בדיוק ואם מוטב שאני ובן זוגי לא נעבור בו.
כמה ימים אחרי שנכנסנו אל הדירה, נסעתי אל רואה החשבון שלי בהרצליה. בטלוויזיה החלו לדבר על המענקים המגיעים לעסקים הקטנים, ואני, שרק לפני שנתיים ועוד קצת הבנתי את ההבדל בין מס הכנסה לבין מע"מ, רציתי להיות עם יד על הדופק, יש שכירות לשלם והתחייבויות לעמוד בהן. רואה החשבון שלי, איש סבלני עד מאוד (אף שדיבורו אטי כל כך, עד שמהרגע שהוא מתחיל משפט ועד הרגע שהוא מסיים אותו מתחלפת שנת מס), הסביר לי מה עלינו לעשות כדי לצמצם נזקים ואיך עליי לנהוג. המועקה שבערה לי בבטן עדיין לא התחלפה. “אני אשרוד את זה?", שאלתי. “עברנו את פרעה, לא?", חייך אליי והגיש לי קערה מלאה בעוגיות שאפתה אשתו, שממנה אכלתי ברצון.
כשיצאתי משם, ישבתי באוטו ולא רציתי לשוב אל הדירה החדשה, אני לא יודעת למה, אולי מהיום הראשון לא הרגשתי בה בית. הגשם המשיך לרדת, ובראשי עלו כל המקומות שאליהם אני יכולה לנסוע, לאמי ולאחותי בחריש הרחוקה, לנמל יפו שתמיד מנחם אותי או לאחת מדודותיי, לנסות את מזלי עם איזה מרק חם. נזכרתי שלא רחוק, בבית העלמין של כפר שמריהו, קבורה אישה יקרה ללבי שמעולם לא זכיתי להכיר אבל משום מה ובדרך לא מוסברת, מהיום הראשון שבו גור סיפר לי עליה, בחשש ובהתקמצנות (מובנת) על פרטים, התאהבתי בה. מאז, דליתי עליה, על אופייה ועל יופייה כל פרט שיכולתי מבני משפחתה ומסובביה, הכל כמובן בעידודו של גור, שגם אם היה קשה לו לדבר ולהודות בכך, שמח (ועודנו שמח) על שאלותיי וגמע כל פרט שהצלחתי להכיר.
עשר דקות אחר כך, כשמעליי גשם זלעפות ואני עם מטרייה אדומה קטנה המאיימת להתפרק בכל רגע, טיילתי בין הקברים בבית העלמין המפואר והקטן של כפר שמריהו וחיפשתי את קברה של אורנה ז"ל, אמו המנוחה של גור, זו שהביאה אל העולם את האיש בעל העיניים והלב הטובים ביותר שפגשתי. נזכרתי כי באחד הערבים הראשונים שלנו יחד אמר גור שהוא רוצה לקחת אותי למקום מסוים ולשם בדיוק לקח אותי. אומנם היה חשוך ומפחיד, אבל כשעמדנו מעל קברה של אמו והוא הציג אותי, נראה היה כאילו באנו לארוחת שישי סטנדרטית ואף העזתי לנשק את מצחו ואת לחייו, ולדבר בשבחו מעל השיש עם הכיתוב שכמעט דהה.
ניסיתי לשחזר את צעדינו, זה לא היה פשוט בגשם, אבל אחרי 20 דקות שבהן קפאתי מקור וכמעט התייאשתי, מצאתי. קברה היה די מוזנח, מלוכלך ומעט שבור. הנחתי את המטרייה בצד ועם בקבוק מים שהבאתי איתי מהאוטו וכמה מגבונים לחים (כי זה מה שהיה לי בתא הכפפות) התחלתי לנקות את קברה בחרדת קודש. אני זוכרת שבאותו הערב שבו חזרנו הביתה, לדירת החדר שבה גרנו אז ביפו, פתח גור אלבום תמונות קטן שהיה לו והראה לי אותה, כל כך יפה הייתה, גבוהה, חטובה, ספורטאית, ועיניה חכמות וחיות. “אני לא יודעת אם את זוכרת אותי, אורנה", אמרתי כשאני מנקה את חריצי שמה ושנות חייה במגבונים, “אני מרסל, אשתו של גור".
“אז עוד היינו חברים", סיפרתי לה, “סליחה שלא הגעתי הנה הרבה זמן, אולי היינו צריכים לבוא לפני החתונה ולהניח הזמנה, אבל אני בטוחה שהיית איתנו שם. הרגשתי את זה". שכנעתי את עצמי שהיא מקשיבה - לא, זו טעות - ידעתי שהיא מקשיבה. אחר כך התיישבתי על קברה הרטוב והנקי וליטפתי אותו, הגשם פסק פתאום, אבל טיפות מים עדיין זלגו מפניי, ידעתי שזו לא תופעת טבע ונזכרתי במשפט שנהגה לומר הסופרת דבורה עומר ז"ל, “יש לי גשם בעיניים". וכך התייפחתי מול קברה של אישה שאף פעם לא הכרתי, ביקשתי ממנה שתחלוף התקופה הזו, שתעזור לנו, בדרכה וממשכני הצדיקים שהלכו בטרם עת, להביא ילד או ילדה לעולם, שתגלה לי למה הבית שבו אנחנו גרים לא מאיר לי פנים ומה קרה לשמחה שפעם הייתה מנת חלקי.
היה שם שקט, וקרני שמש ראשונות יצאו פתאום, הבטתי על שאר הקברים, הם היו מטופחים פי כמה. עמדתי, הבטחתי שתכף אשוב ובמהירות שאותה לא אפרט (כי היא לא חוקית כל כך) נסעתי אל המשתלה הקרובה. “מה תרצי?", שאל אותי עובד המקום. “כל מה שצבעוני ומשמח", עניתי לו.
שעה אחר כך עמדתי שוב בפתחו של בית העלמין עם שני ארגזים קשורים זה בזה, מלאים בפרחים צבעוניים שיפריחו לה וגם לי, את שממת הלב.
המשך יבוא.