מיהו רמי ורד, בעצם? כותב וקומיקאי, סטנדאפיסט ומחזאי, שבשלב מסוים בחייו ובחיי האומה נתקף טנטרום אנטי־ביביסטי יוקד, והפך לפעיל פוליטי במשרה מלאה ונוכח קבוע בהפגנות בלפור. הוא גם עלה על הבמה לשלהב מפגינים, ואף תקף מתנגד. מעקב אחר הפעילות הפוליטית שלו מעורר הרגשה לא נוחה, שלא לומר סלידה. הוא נראה כמו אדם מוזר שהצטרף לכת, ובדרך איבד כליל את חוש ההומור, וחבל.
מיהי רונית הביביסטית, בעצם? מדובר באושיית טוויטר שצמצמה את עולמה לכדי עניין אחד - אהבה יוקדת לראש הממשלה. את שם משפחתה היא שינתה כהתרסה מ"לוי" ל"הביביסטית", והיא אינה רואה ולו קמצוץ רבב בהתנהלותו של בנימין נתניהו. הערצה עיוורת. מוחלטת. טוטאלית. מי שקורא את ציוציה עלול לחשוב שלא מדובר באדם תבוני אלא במכונה אוטומטית. במקום נתניהו הייתי נבוך מעוצמת האהבה הזאת. כמה בן אדם יכול לאהוב אותי? זה לא אנושי.
רמי ורד ורונית הביביסטית נכנסו ל"האח הגדול". זו הייתה יכולה להיות התחלה של בדיחה, אך להפתעתנו זו תחילתה של ידידות מופלאה. ההפקה בוודאי בנתה על המתח הפוליטי המובנה, הדיכוטומי, בין השניים. המטרה הייתה אחת: לשקף את השסע, להעלות את להבות הוויכוח, להבעיר את הבית במריבות פוליטיות סוערות בין שני צדדים נִצים ובלתי מתפשרים, ולהגיע לרמות דציבלים מטורפות. הייתה ציפייה לתאונה חזיתית ויזומה בשידור חי, בין הלהט הביביסטי המוטרף להתלהמות האנטי־ביביסטית המשיחיסטית כמעט. כמו שהעורכים בטח אמרו שם בחדר: "וואי, וואי, מה ילך שם... היא והוא, וואו, זה הולך להיות פסיכי... הפעם הפתענו אפילו את עצמנו. הם לא יחזיקו דקה יחד. היא תקלל, הוא יעזוב. הוא יתפרע, היא תנטוש. שיחקנו אותה, בואו נצא להפסקת קפה".
רמי ורד ורונית הביביסטית ישבו השבוע על ספסל בחצר בית "האח הגדול". "אתה יודע שפעם קראת לי דלקת, וחסמת אותי בטוויטר?", היא שאלה. "ואללה", צחק רמי, "אני מתנצל. זה באמת מוגזם". רונית התפקעה מצחוק. "זה היה סתם", הוא אמר. "אז מה חסמת אותי?", המשיכה רונית, "אני משתגעת מאנשים שחוסמים". "אני בכלל לא מכיר אותך", השיב רמי. "אני צריך להשתלט על עצמי, אבל גם את. אפשר לחשוב, חסידת אומות העולם". הוא צחק. היא הדליקה עוד סיגריה. היא צחקה.
זו סצינה עדינה ויפה בתוכנית וולגרית, שמתנהלת בווליום גבוה ושהכל בה מוגזם. כל גבר הוא "זכר אלפא שתלטן", וכל דיבור על ייבוש כביסה הוא "שיח שיוצא משליטה". זר מוחלט מיד הופך ל"כפרה, חיים שלי, נשמה", ומי שלא מסתדרים איתו הוא אויב שצריך להעיף, ומהר. רונית לוי מתגלה כאדם אמיתי עם רצונות, חששות ורגשות. רמי ורד נראה פתאום כגבר אבהי, שנון ומשעשע, עם סוודרים של מי הבוס ודאגה אמיתית לאנשים שנמצאים בסביבתו. כרגע האובססיה שלו לשאוב אבק דחופה יותר מ"להילחם על הדמוקרטיה". לרונית אין עניין בתקציב הקניות השבועי ורק צריכה פקט סיגריות. היא אנושית, ומעדיפה לעשן סיגריה מאשר להגן על הסיגרים של ביבי.
הנוכחות שלהם ב"האח הגדול" היא ההוכחה שראש הממשלה לא באמת אמור להיות קיים בחיינו. הוא מיתוס. הוויכוח עליו לא אמיתי. וגם ה"שסע", ה"פילוג" וה"הסתה" הם וירטואליים ומנותבים מלמעלה. הם הפכו להיות מנועי הכנסה ומקור פרנסה ולייקים. לכאורה, אנחנו יכולים לחיות חיי שלווה נוחים. וגר יעקב ברדוגו עם רוגל אלפר, ואלדד יניב עם כנרת בראשי ירבץ. הלוחמנות הפנאטית יכולה להתחלף באמפתיה.
מלחמות המקלדת מיתרגמות לשיחות אנושיות ולדאגות יומיומיות בריאות. יריבים אידיאולוגיים יכולים להיות יצורים שאפשר להזדהות איתם, ולא ייצוגים פוליטיים צפויים ומשעממים, שצריך להתעמת איתם. תארו לכם עולם שבו גלית דיסטל־אטבריאן רק רוצה לכתוב ספרים בנחת, יריב אופנהיימר זקוק לחיבוק, שמעון ריקלין אוהב נטפליקס, ורן כרמי בוזגלו נפגש עם סדי בן שטרית בגינה. יותר מדי אנשים מתדלקים מריבות וירטואליות מיותרות שלא תורמות דבר לחיינו ולא לחייהם.
קבינט הפיוס הווירטואלי, הממשלתי, הפומפוזי והבלתי מוקם צריך להתחלף בספסל ב"האח הגדול". תרסיסים, מכת"זיות, קללות ונאצות מתבטלים לעומת טרדות שגרתיות של החיים עצמם. סיגריה, סוכר בקפה, כביסה ופרנסה. בחיים רב הדומה מאשר בפיד המפריד. הפגישה הפשוטה והאנושית מחברת אנשים מחדש. כנראה שלא זו הייתה מטרת התוכנית, אבל זו התוצאה. ה"רומן" בין רמי ורד לביביסטית הוא רע טלוויזיונית, הוא אינו מביא רייטינג. אבל הוא רגע מתוק ומאוד משמעותי.