המבחן האמיתי לשאלה עד כמה ישראל רוצה ומוכנה לשמור על חיי תושביה, מוצא את אחד מביטויו בשיעור הקטל בדרכים: שישה הרוגים הנספים בסוף שבוע אחד זהו נתון המצביע על התדרדרות והיעדר שליטה.
אנו עוסקים במאבק בתאונות הדרכים מיום קום המדינה, והיו לנו הישגים משמעותיים שמקורם בשיפור תשתית הכבישים בישראל - שהרי הנתונים ההיסטוריים מצביעים על כך שתשתית כבישים רחבה ובטוחה יותר מורידה משמעותית את תאונות הדרכים. החלק הרגיש והקשה יותר במאבק קשור בדפוסי ההתנהגות של נהגות ונהגי ישראל. התנהגות פרועה או רשלנית פשוט הורגת.
הקדשתי הרבה משנות פעילותי הציבורית לנושא. במסגרת תפקידי האחרון כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הצלחתי להוביל לשיעור הנמוך ביותר אי פעם במספר ההרוגים: 280 קורבנות ב־2012.
לא נוכל להוריד את הקטל בדרכים לרמה המתקרבת לאפס. יש אירועים שהם מחוץ לשליטה או מקריים לחלוטין באופיים, אבל נוכל לצמצם מאוד את מספר הקורבנות לעומת הרמה הנוכחית - אם נצליח לשנות דפוסי התנהגות של הנהגות והנהגים מיום שהם אוחזים בהגה.
הסיבה המרכזית לכך שאין אנו מצליחים להביא לשינוי בנורמות הנהיגה, מקורה בתפיסה השולטת בנו - גישת סלחנות מוגזמת כלפי עברייני התנועה. זוהי רמת סלחנות בלתי אחראית, שבעיקרה נובעת מפסיקות של בתי משפט. חלק מהשופטים אפילו הולידו פסיקות מדהימות הגובלות בזילות חיי אדם ולעג לרגשי המשפחות שאיבדו את יקיריהם.
די יהיה אם נזכיר שעל קטל של זוג פעוטות על מדרכה או קטל זוג הורים במעלה הכביש, כתוצאה מהתנהגות רשלנית ברמה גבוהה, העזו שופטים בישראל שלא לפסוק אפילו יום מאסר אחד אלא רק עבודת שירות סלחנית. זהו פער אדיר הגובל באטימות, בין האובדן הגבוה ביותר בחברה, אובדן החיים, לבין רמת הענישה; אבל שופטים המחויבים בשמירה על החברה, לא נמנעו מלהוציא גזרי דין כאלה תחת ידם.
אם אנו רוצים לשנות את נורמות הנהיגה, עלינו ליצור הרתעה אמיתית בפני ביצוע עבירות תנועה ההורגות אותנו.
כמעט כל תאונות הדרכים בישראל מקורן בעשר עבירות תנועה ידועות ומוגדרות כמו אי־שמירת מרחק; סטייה פתאומית מנתיב לנתיב; עקיפה מסוכנת; אי־ציות לרמזור בצומת; חניית רכב כבד על שוליים כשהרכב כובש חלק מהכביש; אי־מתן זכות קדימה להולכי רגל במעברי חצייה ועוד.
אם נתקוף לעומק את עשר עבירות תנועה אלה - קודם שאירעה התאונה וגם אחרי שאירעה, נפסיק עם הסלחנות כלפי העבריינים ונחשוב קצת יותר על מניעת קורבנות העתיד - נוכל להוריד דרסטית את תאונות הדרכים בישראל.
לדאבוננו, ריסון נורמות הנהיגה העבריינית לא עובר דרך חינוך והסברה. כוחות השיטור של המשטרה צריכים להתמקד בלכידת העבריינים בביצוע עשר העבירות החמורות כתפיסת עבודה מגובשת. הכל חייב להיות מלווה בפעולות הסברה נרחבות. ענישה קשה ופרסומים על כך הם שיוצרים את ההרתעה.
במאבק בתאונות הדרכים אנו חייבים לתת לעצמנו תשובה ברורה בבחירה בין שני ערכים: מה אנו מעדיפים, שמירה על החיים או סלחנות כלפי עברייני התנועה. בחירה זו אינה קלה, שכן עברייני התנועה אינם נתפסים כעבריינים אף שהם מסכנים את חיינו ואת חיי בני משפחתנו. יש כאלה אשר אפילו רואים בהם קורבנות. שופט נכבד אומר לנו "למה לפגוע בעוד אדם, שכתוצאה מרשלנות ברמה גבוהה הרג זוג הורים, הרי אנו נפגע בעוד נפש בישראל". אבל ההכרעה היא חדה וברורה; וכל הדיבורים על כך שהנהג אינו אשם הם דברי הבל. התנהגות הנהג ולא שיבושי הכביש הם שמולידים את עיקר תאונות הדרכים בישראל.