לאחר שתיזז כבמאי כמעט חצי מדינה במופעים רבי משתתפים ועבר לקדמת הבמה כמופיען בלתי נלאה, אין בידי הקורונה לעצור את גיבור סיפורנו. הוא, סב בן 74 צעיר ברוחו, מוכיח לנגיף הארור מי זה שי לביא. זאת, בצאתו חמוש הן באקורדיון, הן בגיטרה חשמלית (הפסנתר נשאר בבית), דווקא בימים טרופים אלה במופע חדש, "שיהיה לנו טוב", שמו. איתו הוא מעלה את המורל, בין השאר, בקרב אחיו בני הגיל השלישי, דיירי בתי דיור מוגן, כמובן לאחר בדיקת קורונה מאושרת.
"גיטרה חשמלית"?!
"אכן, כשאני עם הגיטרה הזאת, אני מרגיש מול הקהל כמו טייס F15, כל כך הרבה אנרגיה זה מביא להופעה, או כמו קטר שסוחף את כולם".
בד בבד הוציא לביא הקצב בלינקטון את השיר "מתכונן לחורף", שבו הוא שר בין היתר: "יצאתי מהבית, ספרתי צעדים/ ניסיתי נעליים, ניסיתי סנדלים/ ניסיתי את הכל, פסעתי גם יחף/ אבל עם מגפיים אני מרגיש בכיף".
אם לא די ברמז החשוף שבמילות השיר, הרי לחנו הקופצני יזכיר לפחות לוותיקים מביניכם את "מגפיים", מלהקות הייצוג הנחמדות של ההתיישבות העובדת ובת טיפוחיו של חובב המגפיים ממלאבס, קרי אם המושבות, שהוריו עלו אליה בשנות ה-30 מרומניה.
"כשהייתי בן שמונה, קנו לי ההורים אקורדיון", הוא מספר. "הם התכוונו לפסנתר, אבל כנראה לא היה להם כסף. אמא שלי הייתה נותנת לי כל פעם עשרה גרושים, כשניגנתי לה שיר שהיא שרה ברומנית. כשגדלתי קצת, הייתי מקרין תמונות בפנס-קסם ומלווה את זה בנגינת אקורדיון".
מהדברים האלה הכל התחיל מבחינת לביא, שלמד קומפוזיציה והלחנה אצל צבי קרן ואלכס וייס וכוריאוגרפיה - אצל רות האריס, מה שהביא אותו להיות במאי הרכבים צבאיים כמו צוות הווי הנדסה קרבית שסולנו נתן כהן ביצע את הלהיט "ברחוב הנשמות הטהורות", כמו להקת חיל האוויר של "מוכרחים להמשיך לנגן" ו"תמיד עולה המנגינה" וכמו להקת פיקוד הדרום של "אלעד ירד אל הירדן" ושל "ארץ ישראל יפה", בכיכובן של חנה לסלאו ושל אביבה אבידן.
מבין חניכיו במדים, לביא זוכר במיוחד את מוני מושונוב של צוות סיני. "למוני היה את זה כבר אז עם כריזמה בידורית, כשאיתו התבלטו במוזיקליות שלהם יצחק קלפטר, שאז קראנו לו צ'רצ'יל ושלמה יידוב", מציין לביא. "אני עזבתי עם הזמן את ההרכבים הצבאיים ועברתי להפקות מקומיות ברחבי הארץ, שבהן גם אנשים שהגיעו אלי עם אפס ניסיון היו מסוגלים להופיע תוך חצי שנה במעין מחזמר".
לפני שמסגר את עצמו סופית כבמאי של אחרים, ניסה לביא כבר בראשית שנות ה-70 להופיע בתוכנית-יחיד שנקראה "על הסכין". "כמין אינדיווידואליסט כזה לא ראיתי את עצמי מתאים לתיאטרון", הוא מעיר. "העדפתי להופיע לבד בתוכנית-בידור. זכיתי שביים אותי חלוץ תוכניות היחיד, שמעון ישראלי, שהיה בשבילי אגדה. שמעון גם כתב את החומר עם יורם מטמור, דן אלמגור כתב את הפזמונים ודוד קריבושי היה המנהל המוזיקלי. לא יכולתי לבקש יותר מכך".
למרות זאת, לא המשכת לתוכנית שנייה!
"לא רציתי. היה לי חשוב לטעום מזה ולהפיק לקחים בשביל העבודה שלי כבמאי. תמיד זכיתי לעבוד עם הטובים ביותר, כשבין הכותבים ששיתפו איתי פעולה היו חיים חפר, יורם טהרלב, פוצ'ו וקובי לוריא".
אם תורשה לי הערה מהצד, אזי הייתה זו להקת "מגפיים" שניתן לתאר אותה כאבן-חן בשלל הפקותיו של לביא. "בשנות ה-80 עשיתי הרבה מושבים", כך מדבר לביא על חגיגות היובל שעליהן ניצח בכישרון. "הסיפור של 'מגפיים' התחיל כשביימתי במושבים בסביבות באר-טוביה, כשאז עלה בהסתדרות הציונית רעיון לחגוג את 'יום ההתיישבות'. הצעתי להם במקום זמרים בודדים להעלות מחזמר עם החבר'ה הלא מקצועיים שאיתם עבדתי בדרום. מזה יצאה להקת 'מגפיים', שכתבתי את החומר שלה עם יורם טהרלב".
עם המושבניקים הופיעה אתי עמית מקיבוץ צרעה, יוצאת להקת הנח"ל והכוכב ללא עוררין של הלהקה היה אבי גבע ממושב ביצרון, שכרפתן הכיר יותר טוב מכולם מה זה ללכת עם מגפיים. מי שגנבה שם את הצגה הייתה נערה בת 16 מכפר-ויתקין, שאותה דלה לביא מחגיגות היובל להתיישבות בעמק חפר. היא, הנערה דאז, שנודעה לימים כזמרת הסופרן שרון רוסטורף-זמיר, אז שפריר, זכתה להופיע בבתי-אופרה מהגדולים בעולם.
לא נמאס לך לחרוש את הארץ בדרך להפקות שלך?
"לא, בכלל לא, כי תמיד חיפשתי לחדש ולא לדרוך במקום אחד, תוך הרגשה של בניית בניין קומה על קומה. החוויה התעצמה כשנסעו איתי להופעות אשתי, שפרה וארבעת הילדים שלנו".
וכיום?
"אני ממשיך מזה עשרות שנים להדריך את להקת 'מדרחוב' בעירי, פתח-תקווה ויש לי להקות בבתי דיור מוגן, שזאת חוויה אחרת. בתקופה הנוכחית פיתחתי טכניקה של עבודה בימי קורונה, כאשר לגבי חברי הלהקות שלי המוזיקה וההופעות הן התרופה הטובה ביותר נגד דיכאון".