הנטישה הפתאומית של זאב אלקין את הליכוד וההשתלחות הבוטה בראש הממשלה - שלושה ימים בלבד אחרי שהגן עליו בחירוף נפש - היא שלב נוסף בהידרדרות המוסרית של נבחרי הציבור שלנו. איזה משקל נוכל לתת למילים ולהצהרת כוונות ואיזה ערך יהיה להבטחות ולהתחייבויות של פוליטיקאים? איך נאמין להם? והרי אנחנו מפקידים בידיהם את גורלנו וגורל ילדינו.
אלקין הוא כמובן רק דוגמה מייצגת לפוליטיקאים רבים מהעבר והווה, אבל אין בכך נחמה, בפרט כאשר אפשר להעריך שיהיו עוד שכמותו.
זה מאכזב, זה מעציב, זה מכעיס, אך בעיקר מעלה חששות כבדים לגבי עתיד הדמוקרטיה הישראלית, השברירית בלאו הכי. ואם עולה השאלה איך נבנית מנהיגות פוליטית אמינה במדינה - זו ודאי לא הדרך. כיום הפוליטיקאי מעמיד את עצמו לפני הכלל, וברוב המקרים זה רק עניין של מחיר והכל סחיר. אלקין הוא עדות כואבת לעומק השבר ואבוי לחברה שמאפשרת שזה יקרה. אבוי לחברה שבה כל יום נחרבות עוד נורמות ציבוריות.
יש משהו מטריד בכך שרק מוטיבציה אישית ושיקולים אישיים מנחים את מרבית נבחרי הציבור. שהרי גם במיקרוסקופ לא ניתן למצוא הבדלי עמדות אמיתיים בין מפלגתו החדשה של גדעון סער לבין ביתו הפוליטי לשעבר. הכל מתרכז ומסתכם בעניין האישי.
זה לא הכל. לנגד עינינו מפלגות היסטוריות מתפוררות לטובת קונסטרוקציות אד-הוק, שאחרי זמן קצר מתפוררות אף הן. מפלגה חדשה, שזכתה לאמון של 35 מנדטים ויצרה תקווה אצל 1.2 מיליון בוחרים, היא כיום מפלגה בפירוק. החיים הציבוריים בישראל הפכו לפארסה. בלי נאמנות, בלי עקרונות, גם בלי מסיכות.
האזרחים רואים בעיניים כלות שהפוליטיקאים כבר לא עובדים למענם. גם בשעות של משבר לאומי, רפואי וכלכלי כבד, הפוליטיקאים פועלים לסיפוק צרכיהם הפרטיים ומעמידים את טובתם האישית הצרה לפני טובת המדינה. האינטרס הציבורי, הרצון הכללי, איבדו מחשיבותם.
רמת האמון במערכות המדינה - בשפל
הפוליטיקה הישראלית ידעה מאבקים כוחניים, חלקם אישיים ויצריים, אבל המנהיגים ההיסטוריים ידעו לשים אותם בצד במקרה של מצבי חירום לאומיים. כך כוננו ב-67' ממשלת ליכוד לאומי ערב מלחמת ששת הימים והניחו בצד איבה היסטורית בין מפלגות הפועלים למחנה הימין. בגין אפילו הציע שבן-גוריון - יריבו המר - יעמוד בראש הממשלה. כך היה גם ב-84' כאשר שמיר ופרס הסכימו על כינון ממשלת אחדות לאומית להצלת הכלכלה והצליחו לשמר אותה חרף יריבות אישית ואידיאולוגית. לא כך הפעם.
אובדן האמון בפוליטיקאים לא מתקיים בחלל ריק. אנחנו חיים בתקופה שבה חלה ירידה דרמטית בסמכות הפוליטית. לכך אפשר להוסיף את ירידת האמון במוסדות. חלקם - כמו המשטרה והפרקליטות - הרוויחו את חוסר האמון הזה ביושר. רמת האמון במערכת המשפט מעולם לא הייתה נמוכה כל כך כמו בימים אלה.
הפוליטיקאים אולי מאמינים כי יצליחו להנדס את תודעת ההמונים כרצונם. אבל למעשה הם משחקים במגרש שהציבור בכללותו לא נמצא בו. הציבור לא מעניין אותם והם לא רואים אותו ; לעומת זאת, הם רואים את הקיום הפוליטי שלהם דרך התקשורת, שמשעבדת אותם לצרכיה ורצונותיה, ואלה לא חופפים את האינטרס הציבורי, לעיתים אף מנוגד לו. בחולשתם כי רבה, הפוליטיקאים שבויים בידי מערכות האכיפה שאף הן משחקות את המשחק הפוליטי וכוחן עולה ומתחזק ככל שהמערכת הפוליטית הנבחרת חלשה ומוחלשת יותר. מכאן, שהשחקנים במגרש בו מוכרעים חיינו, מזמן לא פועלים עבורנו, האזרחים. אנחנו לא משפיעים, לא בהכרעותינו או בבחירותינו, והם מצידם מצפצפים עלינו.
להקים את הרפובליקה הישראלית השנייה
לאן הולכים מכאן? ראשית, יש לי עוד תקווה בלב. אני מאמינה בחוכמתו של ציבור הרחב שיידע מה נכון ומה טוב לו ומי המנהיגים הראויים להוביל אותו. אני מאוד מאמינה ב"חוכמת ההמונים" ודוחה את היהירות של אלה שחושבים שהם יודעים טוב יותר מה טוב ומה נכון יותר בשביל כולנו.
שנית, הרבה תלוי ביכולת של המנהיגים שעוד נותרו בזירה - להבדיל מעסקנים - להתעשת, לשלב ידיים משני צידי המתרס הפוליטי ולעצור איכשהו את הסחף. הגיעה השעה לכונן את הרפובליקה הישראלית השנייה על-ידי שורה של תיקונים בשיטת הבחירות, בדרך שבה מקימים מפלגות, בדרך שבה מנהלים חיים מפלגתיים, בדרך שבה מרכיבים ממשלה. המבנה הקיים כבר לא יצלח ויש להחליפו לטובת מבנה חדש, שיקנה יותר יציבות וישקם את אמון הציבור.
בין הצעדים שיש לשקול: הקמת מפלגה חדשה תחייב גיוס מאסה קריטית של חברים, החתמתם וגביית דמי חבר. אי-אפשר יהיה להסתפק ברישום אצל רשם המפלגות ולרוץ לכנסת. יש לחייב מפלגות בחוק לקיים דמוקרטיה פנימית ולנהל חיים מפלגתיים תקינים - כינון מוסדות, בחירות פנימיות, פרסום מצע והתנהלות כלכלית שקופה. המצב שבו רוב המפלגות מתנהלות באופן ריכוזי על-ידי אדם אחד הוא בלתי נסבל. הלאה. אי-אפשר יהיה לפצל מפלגות ולזכות באישור להקמת סיעות נפרדות. מי שרוצה לפרוש, יתכבד ויתפטר וגם יחזיר את חלקו היחסי בחובות המפלגה. יש לשנות את שיטת הבחירות על-ידי העלאה נוספת של אחוז החסימה כדי למנוע פיצול פוליטי ולא לאפשר לרסיסי מפלגות לקבל מושב בכנסת (כרגע, למרבה האירוניה, שוקלים להוריד אותו). שיטת הבחירות צריכה לפעול נגד הפיצול החברתי ולא בעדו. יש לקבוע כי ראש המפלגה שזוכה במספר המנדטים הגדול ביותר הוא זה שירכיב את הממשלה, ללא צורך בהבעת אמון. ניתן יהיה להדיח ראש ממשלה רק בהצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית. ראש הממשלה יוכל למנות 5-4 שרים מחוץ למערכת הפוליטית שיהיו מינויים מקצועיים. כמות השרים תוגבל ל-15. יש לחוקק חוק יסוד שיסדיר את היחסים בין הרשויות ולחוקק פסקת התגברות מאוזנת.
כל אלה הם כמובן תיקונים חוקתיים חיוניים, אבל יידרשו עוד תיקונים חינוכיים וערכיים כדי לסלק את הזוהמה שהתפשטה במערכת הפוליטית. כפי שהזהיר בן-גוריון בשעתו רק עוצמה צבאית מדינית וכלכלית לא תספיק, דרושה גם איכות רוחנית.
ציניקנים, נמאסתם!
כאזרחית של המדינה הזאת וכפטריוטית גאה, אני כואבת מאוד את מה שקורה כאן. יש סכנה אמיתית לאובדן הדרך. מצער הוא שדווקא בשעות שבה המדינה זוכה להישגים חשובים, מדיניים וכלכליים, ובולט מקומנו בזירה העולמית בין המדינות החזקות והמובילות, מבחינה פנימית אנו חווים התפוררות.
בין 9.5 מיליוני הקולות בישראל אני משמיעה את קולי - ואני מאמינה שהוא מבטא את קולם של רבים: ציניקנים נמאסתם!
הכותבת היא שותפה-מנהלת של קבוצת לוצאטו, חברת מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"ר עמותת "יחדיו" מייסודה של קרן רש"י