המסורת של מינויי ראשי מערכת הביטחון מחייבת לומר דברי ברכה לרגל היבחרו של ד' לתפקיד ראש המוסד החדש. מטרת הברכות היא לאחל לו שיפעל על פי האינטרס הביטחוני של ישראל מפני איומים שייכפו עלינו באמיתי ולא בשוחד, מרמה והפרת אמונים לכאורה.

המסורת הישראלית מורישה לנו ניסיון עגום במינויים ובבחירת אנשים שניהלו מלחמות ששירתו אינטרס שאינו חופף בהכרח את האינטרס הלאומי הישיר. דוגמאות? לא רק מלחמת לבנון הראשונה ב־1982, שהכל מסכימים שהייתה מלחמת שולל, כפי שהוגדרה בספרם המטלטל של אהוד יערי וזאב שיף - אלא כמעט כל מלחמות ישראל מאז 1967 היו נגועות בשיקולים זרים.

כך גם מינויי בכירים. על פי אילנה דיין, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו ראיין את המועמדים לראשות המוסד ב־2016, הוא תהה לגבי סוג נאמנותו של נ', שהיה מועמד מול רם בן ברק. נ' השיב כי תמיד היה ויהיה נאמן אך ורק לאינטרס הלאומי. נתניהו הסכים איתו, נ' הבין מדבריו שהוא המינוי המועדף - ונתניהו בחר ביוסי כהן, שלא היה בתמונת המרוץ. בן ברק היה כנראה נהללי מדי לטעמו של נתניהו.

את נאמנותו למשפחת נתניהו הוכיח כהן ולא רק כיועץ לביטחון לאומי. בחדשות 12 פורסם לפני כשנה וחצי כי הדס קליין, עוזרתו של ארנון מילצ'ן, העידה במשטרה כי "כהן רכש לנתניהו סיגרים 'לבקשתו' כשכיהן כראש המל"ל לפני שמונה לתפקיד ראש המוסד". קליין ציינה כי "כהן סיפר לי שהוא קנה פעם אחת סיגרים ב־1,800 שקל לראש הממשלה. 'הוא (נתניהו) לא התכוון להוציא מכיסו את הארנק. זו הפעם הראשונה והאחרונה שקניתי לו'", אמר לה כהן על פי עדותה.

אבל לא בגלל סיגרים או שמפניה מונה כהן לראשות המוסד. שם המשחק שבו נתניהו מחלק את הקלפים הוא נאמנות. כהן הוכיח עצמו, והשאלה היא איך משחק ד' את משחק הנאמנות. ההוכחה האחרונה לנאמנותו של כהן, שתוגמלה במינוי לראשות המוסד, פורסמה כאשר "שוחררו" לפני כחודש תמלילי חקירות נתניהו ("הארץ"). תנ"צ כורש ברנור, חוקרו של נתניהו, שאל אותו אם ביקש לארגן למילצ'ן ולאורחיו מסוק צבאי לסיור בירדן. כהן היה אחד מנוסעיו.

תשובותיו של נתניהו, שהתפתל בחוסר אונים, היו כדלקמן: "יכול להיות, לא זוכר... שאלתם אותי פעם, אמרתי לכם שיכול להיות... יכול להיות, נדמה לי... תגיד לי, אתה מדבר איתי? אנשים באים, תורמים למדינה, עושים להם סיורים".
ברנור: "למי עוד ארגנת מסוק?".
נתניהו: "תקשיב".
ברנור: "למי?".
נתניהו: "רגע... ארגנתי!".
ברנור: "תן לי דוגמה".
נתניהו :"יש לי".
ברנור: "תן לי דוגמה".
נתניהו: "אני אזכר...".
ברנור: "באים שני אנשי עסקים (מילצ'ן וראטן טאטא, מיליארדר הודי - ר"א) מבקשים ממך מסוק, זה עולה עשרות אלפי דולרים למשלם המסים".
נתניהו: "אתה שואל אותי על המסוקים?... רק שנייה, שנייה, אני רואה את זה... תקשיב".
ברנור: "ואתה מרים טלפון ומארגן להם מסוק!".
נתניהו: "אוקיי, עכשיו אני אגיד לך למה ארגנתי להם מסוק, אם ארגנתי להם, אני אגיד לך למה".
ברנור: "כדי לקדם עסקה".
נתניהו: "בולשיט".

מקלחת של דולרים

המסוק אורגן על פי דרישת נתניהו כדי להטיס את אחד מבעלי התאגיד ההודי טאטא. הקונצרן הזה פעיל ב־85 מדינות, מעסיק כחצי מיליון עובדים ומגלגל מחזור של כ־150 מיליארד דולר. המטרה הייתה לבחון הצעה למפעל רכב ירדני־ישראלי שימוקם בשטח פלסטין. פרויקט שאמור גם לקלח את כל שותפיו בכסף וגם לקדם את השלום. רעיון מצוין, שמחייב את אירוח מנכ"ל החברה במסוק שעליו נחקר נתניהו, שלא זכר בדיוק במה מדובר.

בסופו של דבר, העסקה הירדנית־ישראלית בשטח פלסטיני נפלה. הפלסטינים התנגדו ומתנגדים עד היום לכל יוזמה שממשלת נתניהו מעורבת בה, משום שהם אינם מאמינים לאף מילה שלו. השותפים לא ויתרו. לקונצרן טאטא כמאה חברות, אחת מהן היא BSI, שנותנת לכל החברות האלה שירותי סייבר ואבטחה. בכירי טאטא חיפשו דרכים להרחיב את הפעילות הגלובלית של BSI, וישראל, באורח טבעי, נראתה להם כמקום הנכון לבחון שותפות עסקית.

מילצ'ן הביא כשותף את המיליארדר ג'יימס פאקר, וכהן, אז איש מוסד בכיר וראש המל"ל, הוצג לפניהם כביטחוניסט־על. כהן, גייס משת"פים מנוסה, זיהה בעייתיות מסוימת באופיו של פאקר - שבהמשך התכתש עם רשויות החוק האוסטרליות בגין עסקאות שנעשו בבתי הקזינו שלו - והתנדב לעזור לו. במקביל, מילצ'ן חיבר את פאקר עם משפחת נתניהו ובייחוד עם הבן יאיר. עד כדי כך היה פאקר קרוב למשפחת נתניהו, שפעם הוא מצא את עצמו יושב בעצרת האו"ם בין שועי עולם יהודים כאורח הכבוד של ראש הממשלה באחד מנאומי איומי הגרעין המתלהמים שלו.

ובחזרה למסוק, שטס עכשיו להקמת חברת אבטחה גלובלית: פאקר, כשותף עתידי, הציע לכהן סכומי עתק כדי שהלה יכהן כמנכ"ל החברה שתקום. השותפים ההודים, שבחנו אישית את כישורי האסטרטגיה העסקית שלו, החליטו לוותר על שירותיו, וכהן נשאר לפרפר באוויר. מילצ'ן הרים טלפון לנתניהו כדי לעדכנו בתשובת טאטא והציע למנות את כהן כראש המוסד - וכך יצאו לדרך מבצעי החילוץ של נתניהו ממשפט ומכלא. אחד מוותיקי ובכירי המוסד, אדם שאין חולק על יושרתו ואומץ לבו ומתואר בתקשורת כאגדה בחייו, אומר לי שהוא לא מאמין שכהן פועל על פי גחמות נתניהו, והוא משוכנע שגם ד' יפעל רק על פי שיקול לאומי. ובאותה נשימה הוא אומר על מרבית מינויי נתניהו "זו נבלה וזו טרפה".

האמת היא שלמעט מנחם בגין, ששמר על ממלכתיות ועבד עם שני מפא"יניקים, כל מינוי ראש מוסד מאז הוקם הוא מינוי פוליטי וגם אידיאולוגי. הבעיה של נתניהו היא שהאינטרס האישי אצלו גובר אפילו על הפוליטי והאידיאולוגי, ולך תדע מה היה האינטרס שלו כשאישר לארגן את המסוק והפך להיות חבר של פאקר. לכן יש טעם שספני צוללות השחיתות יטפלו גם בתעלומת מעורבותו של ראש הממשלה באישור מסוק לעסקה פרטית. חוקרו של נתניהו, ברנור, לא הצליח לפצח את סוד הקשר ומצא עצמו מחוץ למשטרה. כהן מונה לראשות המוסד ובקרוב יעביר את השרביט ל־ד'.

בהנחה שהקריטריונים של נתניהו לגבי נאמנותו של ראש המוסד לא השתנו מאז בחירת כהן או שהתעצמו, סביר להניח שפרט לתכונותיו התרומיות של ד' כפי שפורטו בהרחבה בתקשורת, גם הנאמנות בגרסת נתניהו הייתה אחת הסיבות להעדפתו על פני א'. אני ממש מקווה שטעות בידי ו־ד' לא בעניין.

להגיע למשהו אחר

חברים בסיירת מטכ"ל מעידים על ראש המוסד הנכנס כעל לוחם אמיץ, אבל כמי שמעגל פינות ויש טעם לחפור קצת בתהליך קבלת ההחלטות בהעדפתו לראשות המוסד על פני א', שהוא מבוגר ומנוסה מ־ד' ותמיד הקדים אותו בדרגה. ד' לא היה לוחם באגף קיסריה של המוסד כפי שפורסם, אלא סגן ראש אגף אחר כאשר א' מתחרהו היה ראש קיסריה.

אני מבין שההכרעה בין ד' לבין א' הייתה קשה לכהן, שבינו לבין א' שררה ידידות אמיצה שמעבר ליחסי עבודה עוד מימיהם כקציני איסוף צעירים. היתרון של ד' הוא היותו חלק מחבורת כהן מאז שירת תחתיו. ואנשי החבורה של כהן הלכו איתו מאז ועד היום, כשאת רובם קידם לתפקידים בכירים יותר.

בקרוב ד' יהיה בעל הבית. המשימה העיקרית שעומדת בפניו היא בחינת עבודת המוסד מזווית הביטחון הלאומי בלבד, מה שמחייב הסבר לגבי מערכות היחסים בין נציגי מערכת הביטחון לפוליטיקאים. בצה"ל, במוסד ובשב"כ יש תמיד תוכניות מגירה התקפיות. זהו טבע הארגונים האלו מול כל איום מסתמן, גם כשאינו פצצה מתקתקת. כל ארגון דוחף את תוכנית המגירה שלו בהתאם להערכת האיום המסתמן. התקשורת היא מזרק הדלק למדורה, בהתאם לשימוש שעושים בה אנשי הצבא או הפוליטיקאים. במקרה הספציפי של סבב הבחירות הרביעי, הפוליטיקאי הוא נתניהו שממגוון סיבות מאשר או דוחה תוכניות ומבצעים, בין השאר בהתאם לאופק האישי שהוא מצוי בו ברגע נתון.

הפוליטיקאי בצומת ההחלטות מוזן בקביעות בחומר מודיעיני. נציגי מערכת הביטחון מקפידים להביא חומר מאיים. גם אם הוא לא מאומת מודיעינית באורח החלטי, הוא מופיע בניירת ההערכה רק כרמז או כהרמה להנחתה. הפוליטיקאי עשוי לבקש את החומר הגולמי שבו יורט מוחמד א' כשהוא אומר למוחמד ב' שצריך להרוג את כל היהודים.

מי שמחפש אקשן עשוי לקחת את זה כאיום מתגלגל ולדחוף את הטיפול המבצעי במניעת האיום. הגזים? תמיד תהיה לנו ועדת אגרנט (סינדרום יום כיפור) כדי להצדיק כל פירוק פצצה מתקתקת. ולא צריך להיות רפול או אריק שהיו קודם יורים ואחר כך מבקשים אישור. למעט מקרים בודדים שבהם מערכת הביטחון התנגדה לפוליטיקאים (תקיפה באיראן או הסתערות ראש בקיר בצוק איתן), אין לפוליטיקאים שום בעיה לאשר כל מבצע מול קבלני הביצוע בצה"ל, במוסד או בשב"כ.

כל מי שהחזיק באפסר של סוס מרוץ מכיר את הסימנים: הפשלת הזנב למעלה כשהוא יורד מכבש הקרון ומפזר קציצות בגוון ירקרק־צהוב לפני העלייה על המסלול, כשהוא מרחיב נחיריים וגלי רטט חולפים על גבי העור המתוח לפני הזינוק. לאלה בדיוק התכוון משה דיין כשאמר שהוא מעדיף סוסי מלחמה על פני שוורים עצלים. מכאן ואילך השאלה היא מיהם סוסי המלחמה שלנו ומי מריץ אותם.

אלון בן דוד ("חיסול ממוקם באיראן", ערוץ 13) תהה בראיון עם בן ברק "האם לוחמים ישראלים עדיין משתתפים בפעילות חיסול בחו"ל?". בן ברק השיב כי "אני מקווה שהאתוס של לוחמים ישראלים לא יסתיים". אחר צף קמטוט חיוך בקצה שפתיו: "זה כיף גדול".

עניין הכיף הוא אמיתי והוא משותף, ככל שזה יישמע נורא, לכל מי שהיה אי־פעם מעורב בציד אדם. הנחת העבודה כיום היא שאת העבודה השחורה באיראן מבצעים קונטרקטורים, שכירי חרב שלא הורגים בשביל הכיף, אלא בשביל הכסף. מעבר לכיף, ניפק בן ברק משפט מפתח להצדקת מבצע חיסולו של מוחסן פח'ריזאדה, ראש תוכנית הגרעין האיראנית: "הגדולה שלנו היא ביכולת לייצר פעילות חשאית שתמנע מלחמה וכדי שנגיע למשהו אחר".

מה הכוונה "להגיע למשהו אחר"? אני מקווה בשביל בן ברק וכהן שלא מדובר בלהגיע לפוליטיקה, אלא למשהו אחר שמונע מלחמה. אני מבין את המצוקה של מי שרוצה להצדיק את החיסול בעזרת אופק אופטימי, אבל מדובר בתירוץ די פתטי. כולי תקווה ש־ד' כראש המוסד החדש ישנה סדרי עדיפויות שבמסגרתם חיסולים הפכו להיות האפשרות הראשונה בהתמודדות עם בעיה אסטרטגית, במקום להיות האחרונה. אין סיכוי. ולא פחות חשוב, יקצץ את היומרות המגלומניות של כהן ואת אלפי האנשים שהיא מעסיקה. גם כאן אין סיכוי.

ועדיין, המצב מחייב תזכורת הכרחית: הג'וב של המוסד הוא לא רק להרוג רעים ולזהות סימני מלחמה, אלא לזהות גם סימני שלום. ראש המוסד לשעבר יצחק (חקה) חופי ז"ל זיהה וטיפח סימנים מבטיחים במצרים. הוא ניהל בזמנו את מבצע הפריצה לשלום של רבין ודיין לשיחות עם מצרים במרוקו ולשלום בגין־סאדאת. אני מאחל ל־ד' שיוביל לפריצה דומה.

[email protected]