יואב גינאי תמיד היה השראה בעיניי. לא רק כסופר ("חשבתי שיהיה רומנטי", "סלפי זה כמו להתפלל לעצמך"),, כמשורר מבריק וכפזמונאי מוכשר החתום על לא מעט להיטים בראש "דיווה" שזיכה אותנו באירוויזיון 1998 וכן "אין מוצא", "פטה מורגנה", "כמו בהתחלה", "מיסטר די ג'יי", "אהבה מעבר לפינה" ו"חשבתי שיהיה רומנטי", אלא גם כמגיש ומנחה רדיו וטלוויזיה שתמיד שואל את השאלות הכי נוקבות ועושה זאת בצורה חיננית ולבבית נטולת עוקצנות ו"צהבהבות" ועם זאת כל כך מעניינת.
אבל מעל לכל, מה שאני הכי אוהב בגינאי, זה הרצון הבלתי נלאה שלו לחקור ולחלוק כבוד לאמני ואושיות ארצנו בשלל התחומים, מתרבות, בידור ומוזיקה ועד פוליטיקה, אמנות וצבא. כילד גדלתי על תכניותיו "לגעת ברוח" (2002-2017) שבדיעבד תיעדו את מיטב אמני ארצנו שחלקם הגדול אינו אתנו יותר וכן על סדרות שיזם כמו "ממזרח תזרח השמש" (על סיפורה של המוזיקה המזרחית), "חגיגה לעיניים" (סיפורו של הקולנוע הישראלי), "היהודים באים" הסאטירית וסדרות נוספות על תולדות הארץ.
כל מה שכתבתי כאן זה רק "על קצה המזלג" מהתכניות שהנחה והגיש, ואפילו לא הגעתי להיותו ראש משלחת ישראל לאירוויזיון, תכניות כמו "עד פופ" ו"ניקוי הראש הוא הכרחי", אבל על פועלו הרחב תוכלו לקרוא באריכות בויקיפדיה.
מה שמשותף לכל מעשיו זה שהוא לא רק מחפש את הרייטינג (למרות שזה הכי קל) אלא גם את העומק, את העניין, את הסיפור ומהחומר הזה לטעמי קורצו עיתונאים אמיתיים שכמותו.
אחרי כל כך הרבה שנים (מילדות) שהוא חי, נושם וחולם רדיו (הקים את תחנת 88FM, ייסד את דסק התרבות של רשת ב' וערך והגיש בה את "מה יהיה") וכמובן מדי שישי בבוקר משדר בגלי צה"ל את "מה יהיה" (09:00-11:00) בצורה שנונה, חדה ומרתקת, לאחרונה אני מוצא עצמי צופה מרותק בסדרה החדשה שלו שיצאה בימי הקורונה – "שטח פרטי" במסגרתה הוא מתעד משוררים ומוזיקאים ולוקח אותם למקומות הכי אישיים ורגישים בשיחה של פנים מול פנים.
גינאי יודע לקרוא את המפה ולדעת לאן המדיה פונה ובסדרה החדשה, שניתן למצוא ביוטיוב, הוא מוכיח זאת היטב ומצליח לשמור על הרלוונטיות שלו למרות שינויי האופנה, הטרנדים והזמנים.