במשך עשרות שנים היה הפנקס האדום אחד מסמליה המובהקים של ההסתדרות. גודלו הותאם לכיס החולצה, ורק קצהו בצבץ, ולו כדי להעיד על זהותו והשתייכותו של בעליו. ארבעה פנקסים כאלה נשמרים עד היום באחת ממגירות השולחן בביתו של הבמאי יריב מוזר, ירושה מהסבים והסבתות שלו, חלוצי העלייה השלישית מצד אביו, וניצולי שואה מצד האם. "אני חש מחויבות עמוקה למורשת אבותיי ולמה שהיו נכסי ההסתדרות. זה כור מחצבתי", הוא אומר.
את המחויבות המשפחתית הזו תרגם מוזר לסרט התיעודי "הפנקס האדום", שישודר הערב בכורה (21:00, הוט 8) ומגולל את סיפורה ההיסטורי רב־התהפוכות והיצרים של ההסתדרות, שבחודש שעבר מלאו 100 שנים להיווסדה ב־4 בדצמבר 1920.
מרבית הדוברים בסרט, ראשי ההסתדרות וחוקרים מהאקדמיה, טוענים כי ההסתדרות היא התשתית שעליה סללו וייסדו את מדינת ישראל, כשהם מונים את המוסדות והגופים שהקימה, ובהם המשביר לצרכן, בנק הפועלים, סולל בונה, שיכון עובדים, הפועל תל אביב, עיתון "דבר", תיאטרון אהל, קופת חולים, קרנות פנסיה ועוד. "זה כמעט טרגי לגלות שכמעט כולם הופרטו או נעלמו מחיינו", אומר מוזר.
מנגד, חלק מהדוברים בסרט טוענים שההסתדרות הייתה זרוע שלטונית ששלחה את המזרחים לפריפריה והנציחה את מעמדם כפועלים במפעלים שהקימה בעיירות הפיתוח, בעוד לעמדות הניהול שלחה נציגים אשכנזים מהמרכז.
ניצני הסרט הזה נבטו לפני שש שנים, כשמוזר עמל על סרטו הקודם "בן־גוריון, אפילוג". במסגרת העבודה, הוא נכנס בשעריו של ארכיון מכון לבון ומצא את אוסף הצילומים של אברהם סוסקין, הצלם של תנועת העבודה בראשית דרכה. אז הבטיח לעצמו שיום יבוא והוא יהפוך את האוצרות הללו לסרט.
מה מטרתך בעשיית הסרט?
"מצד אחד רציתי להציג את התרפקות משפחתי על 'הפנקס האדום' כחלק מסיפורה ההיסטורי של תנועת העבודה, ומצד שני לא יכולתי להימנע מהצגת האמוציות השליליות שהמושג 'פנקס אדום' מעורר בקרב ציבור גדול, וביקשתי לפענח: למה? מדוע רעיונות סוציאליסטיים נפלאים היו בפיהם - כולל בני הדור השני והשלישי - לשמות גנאי? מדוע הפרולטריון הישראלי שברובו הוא מזרחי תומך בימין הניאו־־ליברלי ובפריחת הקפיטליזם? והלוא כמעט כל ראשי הוועדים הגדולים, ולא רק הם, מעדות המזרח. אלא שבמדינת ישראל נזכרים בערכים הסוציאליסטיים רק בימי משבר".
כלומר?
"עם כל העוולות והשסע העדתי והחברתי שיצר הפנקס האדום, בבואנו לקופת החולים לקבל את החיסון לקורונה כדאי לזכור היכן הכל התחיל:
ב־1912, כשברל כצנלסון הגה את הקמת קופת חולים, ולכן לא צריך ללכת להתחסן במרפאה פרטית".
אבל בעלי פנקס אדום בלבד היו זכאים אז לטיפול רפואי.
"אין ספק. נעשו עוולות בדרך. אבל למחוק את ההיסטוריה ולהתעלם מהדברים הגדולים והערכים הנפלאים של הסוציאליזם - זה אבסורד".
לקהל רחב
אחד הדוברים הנוקבים ב"פנקס האדום" הוא חיים רמון, המפרק של ההסתדרות ההיסטורית, היו"ר והמקים של ההסתדרות החדשה ויוזם חוק בריאות ממלכתי, שמספר על אביו שלא היה חבר הסתדרות, ולפיכך נמנע ממנו לנפוש בבית הבראה של ההסתדרות. "חיים רמון מדבר בסרט מדם לבו ומייצג גם אנשים שנכוו מההסתדרות, ולא סולחים עד היום", אומר מוזר כעת.
עמיר פרץ, שב־1995 החליף את רמון כיו"ר ההסתדרות החדשה, מתייחס בסרט לחוויה של הוריו, אנשי שדרות, מול חברי הקיבוצים. לדבריו, אביו שעבד במפעל בקיבוץ רוחמה כתף אל כתף עם חברי הקיבוץ חש שותף, בעוד אמו, פועלת במפעל האזורי הקיבוצי, חשה ניכור.
הסופר אלי עמיר דוחה מצדו בסרט את הטענות על קיפוח עדתי מכוּון של המזרחים מצד ההסתדרות והממסד האשכנזי. "אנשים היו בטוחים שארץ ישראל היא ארצו של המשיח", הוא אומר. "אבל החלומות שלהם התנפצו במחנה אוהלים. האם דפקו רק את המרוקאים? ומה עם הרומנים או העיראקים? אותם לא דפקו? התפיסה כאילו טראומת ההגירה היא מאמץ של ההסתדרות לביטול הערכים שהביאו העולים מארצותיהם - היא קריאה לא נכונה של האידיאולוגיה של התנועה הציונית".
בין היתר, הסרט נותן במה לארבעה ראשי הסתדרות: הנוכחי ארנון בר־דוד וקודמיו בתפקיד אבי ניסנקורן, עופר עיני, וכאמור רמון ופרץ. "רציתי להביא לסרט את רוח התקופה", אומר מוזר. "להיאחז במי שנמצא ולא להביא חומרים ארכיוניים. גם העובדה שהסבנו את התמונות ההיסטוריות משחור־לבן לצבע נועדה לפנות לקהל רחב, ובעיקר לדור הצעיר, שלא ירגישו שהם צופים ב'עמוד האש'".
אתה מאמין שבכוחה של ההסתדרות לחזור לימי גדולתה?
"אני מאמין שהקורונה תשנה אותנו; שנחזור לערכים של ערבות הדדית וצדק חברתי. הסרט אינו אובייקטיבי. הרמתי לרעיונות הסוציאליסטיים בתקווה שהצעירים ירימו את הכפפה. אני שואף להשלים את עשייתם של כמה סרטים חשובים, ואז אעבור לפוליטיקה. זה ממש בוער בי".