כמו בכל הפעמים הקודמות, נתניהו מנתב את הבחירות הרביעיות לשאלה האחת ויחידה שעומדת על סדר היום הציבורי – כן ביבי או לא ביבי. השאלה הבינארית הזאת היא אזור הנוחות שלו. נאמנות מוחלטת או כל השאר, כש”כל השאר” הוא מונח משתנה, לא עקבי ובעיקר תלוי נסיבות ואינטרסים. יעידו על כך הקואליציות שהרכיב בשנות כהונתו הארוכות. על אף הברית ההיסטורית עם ש”ס ויהדות התורה, הוא ויתר עליהן וחבר ב־2013 לקואליציה אנטי־חרדית עם לפיד.
בקמפיין הגעוואלד ב־2015 המריץ את מצביעיו בסרטון ויראלי בעיצומו של יום הבחירות והזהיר שהערבים נוהרים לקלפיות בכמויות, באוטובוסים של עמותות השמאל. כעת הוא דוחק בתומכיו לקושש קולות ביישובים הערביים. בבחירות האחרונות הצהיר כי הוא רוצה ממשלת ימין, אבל התפשר על כחול לבן ורוטציה עם גנץ (“שמאל. חלש”.). בכל השנים, קואליציה הנשענת בגלוי על קולות הערבים הייתה מבחינתו מחוץ ל־zone. לא עוד.
האידיאולוגיה מתה סופית. את מקומה תפס אופורטוניזם בוטה. הקמפיין של הליכוד מתמקד בנתניהו ובעיקר בחיסונים שרכש (בחוסר שקיפות, במחיר גבוה ובכסף ציבורי) כדי להסיט את הדיון מהניהול הכושל של משבר הקורונה. בד בבד הוא מרדד את השיח הציבורי באמצעות סוכניו (שרים וחברי כנסת) כשהוא חוזר על כך שהביא “שלום תמורת שלום”, תוך התעלמות מתרומתו למרוץ חימוש במזרח התיכון, ובמקביל למאמציו לאיין את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. קשה שלא לחשוד בו שכל החלטה שהוא מקבל נגועה בשיקולים אישיים, פוליטיים ומשפטיים.
בהקשר הזה אפילו שיחת הטלפון עם הוריו של הנער אהוביה סנדק, שנהרג במהלך מרדף משטרתי בשטחים, איננה נראית תמימה. הרעיון הוא שיש ביניהם שותפות גורל, וכמותם גם הוא נרדף על ידי גורמי האכיפה. בדרך זו הוא קורץ לציבור הימני וזורע מסרים שעשויים להפוך לרוח רעה כנגד יריביו שיבקשו להדגיש במהלך הקמפיין את מחויבותם לשלטון החוק (סביר להניח שהוא לא יתקשר לילדיה של לטרישיה לני פוינטר מירוחם שנרצחה השבוע, לפי החשד על ידי בן זוגה. מאבק ברצח נשים לא סוחף קולות).
אבל את עיקר המאמץ הוא מרכז כעת בחברה הערבית. נתניהו בונה על שני מנדטים שינהרו אליו בהמוניהם. אחרי שעשה להם דה־לגיטימציה במשך שנים (“ביבי או טיבי”) הוא יעניק לחלקם תעודת כשרות ויכריז שיש ערבים טובים (אלה שמצביעים עבורו). הוא ירעיף הבטחות, אולי גם ישריין מקום ברשימת הליכוד למועמד ערבי (רצוי מוסלמי) ויבטיח לו תפקיד שר או שקר כלשהו. קורבנות ההסתה הגזענית הופכים כעת יעד לחיזור גורלי, פטרוני, מתנשא ותועלתני. בוודאי לא שוויוני ומכבד. חזון ז’בוטינסקי מעולם לא היה נגוע בציניות מזוקקת כל כך.
בלהט מסע הכיבוש של הרחוב הערבי ביקש נתניהו השבוע לתפוס שתי ציפורים במכה אחת, גם להחניף לחברה הערבית וגם לפאר את מבצע הרכש של החיסונים נגד קורונה. כך הגיע למעמד המביך שבו הצטלם עם “המתחסן המיליון” מאום אל־פחם. עבריין מורשע שזכה לכבוד ולתמונה עם ראש הממשלה, ובסוף גם סיפק את הסחורה כשהבטיח להצביע ליכוד. נתניהו יודע שלכסף ולפתקים בקלפי אין ריח.
בשנים האחרונות הוא התמחה בפירוק מפלגות. אין מפלגה שבחש בקרביה ונותרה שלמה. את החוויה המפוקפקת הזאת עוברים כעת גם חברי הרשימה המשותפת. הוא משחק בה כמו באבני לגו. לכאורה, נתניהו “גילה” את הציבור הערבי. הנה כי כן, כל ישראל ערבים זה לזה. האויב של אתמול הפך לאוהב של היום. אלא שאצל נתניהו אין אהבות חינם. אם הציבור הערבי יתפתה לחיזוריו, הוא יוכיח את הקלישאה הישראלית החבוטה על הפראיירים שלא מתים אלא רק מתחלפים.