פרולוג

זה היה ביום שני, 30 ביוני 1924, אחרי תפילת מנחה. ד"ר יעקב ישראל דה־האן היה אמור לצאת למחרת ללונדון בראש משלחת של הקהילה החרדית, בין השאר כדי לשכנע את השלטונות הבריטיים שיבטלו את הצהרת בלפור. כך לפחות אומרת השמועה. לפי אחת הגרסאות שנשמעו מאוחר יותר, המתינו לו ביציאה מבית הכנסת שני אנשים: זאב משי ואברהם תהומי. 

לפנות ערב יצאו לסימטה שבצד בית־החולים "שערי־צדק". בה הייתה דלת בחומה ודלת אחורית המוליכה ממנה אל בית־הכנסת של בית־החולים. הד"ר דה־האן עבר על פניהם בסימטה ונכנס בדלת שבחומה...

לאחר שעה קלה יצא דה־האן מול תהומי. משי הרים ידו לאות שאין איש מתקרב מהרחוב, ותהומי, על־פי האות, ניגש אל האיש, פנה אליו בדברים, ירה בו שלוש יריות והמשיך ללכת אל משי. השניים הלכו בנחת אל תחנת האוטובוס הערבי ונסעו לחיפה. משם לטבריה.
...השקט והשליטה העצמית של השניים, גם כאשר סביבם גועשת העיר בעקבות האירוע, מעידים שאמנם היו רגילים לפעולות ולמתח.
אולם במקביל ישנן גם גרסות אחרות.
("'המפעל' - תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה־האן" / עודד ארצי)

כך, לפי אחת הגרסאות, התבצע הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל.

תמונה ראשונה

הוא נולד בהולנד ב־31 בדצמבר 1881. אבא שלו היה יהודי דתי שהתפרנס מהוראה ומחזנות, והביא לעולם 18 צאצאים. הבן יעקב ישראל דה־האן, שירש כנראה מאביו את אופיו הסוער ואת אישיותו הרבגונית ואת חוכמתו, עזב מהר מאוד את הדת והחליף אותה במרקסיזם, שגרס בין השאר שהדת היא אופיום להמונים ושבעצמו היה סוג של דת. 

הוא התחתן עם רופאה נוצרייה שהייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים כמעט. לפני כן עוד הספיק להוציא רומן, "צינורות" שמו, שבו מתוארת מערכת יחסים מינית בין שני גברים. זה היה לפני שמלאו לו 25. הספר הוקדש לאלטרינו הטוב, ארנולד אלטרינו שהיה רופאו וידידו של דה־האן. גם אותו אלטרינו נרעש למקרא הספר והנושא שבו עסק. בגלל הספר הזה פוטר דה־האן ממשרת ההוראה שבה החזיק. 

אחרי שהסתיימה מלחמת העולם - שאז עוד לא ידע אף אחד שהיא תיקרא הראשונה - החליט האיש שבינתיים זנח את המרקסיזם והפך להיות איש תנועת המזרחי הציונית־דתית, לעלות לארץ הקודש. אשתו לא הסכימה בשום פנים ואופן להתגייר ולהתלוות אליו, אף שנשארה נאמנה לו כל חייו. 

ד"ר יעקב ישראל דה־האן התמקם בירושלים, וכנראה שהתרועע בה עם ערביי העיר. בספר השירה שלו "מרובעים", שהיצירות שהופיעו בו היו במתכונת השירים המרובעים של עומר כיאם, אפשר למצוא יותר מרמז לנטייתו המינית של האיש. 

למי אני ממתין ומייחל
כשהשינה יורדת על העיר
כאן, מול הכותל: האומנם לאל?
אולי למרוקני הצעיר?
("ספק" / יעקב ישראל דה־האן / תרגום מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס)

תמונה שנייה

אורח הנני בכל מקום
ובשום מקום אינני בבית
(יעקב ישראל דה־האן)

קבלת הפנים בארץ בכלל לא הייתה כפי שציפה ודמיין לעצמו. בעצם, לא הייתה שום קבלת פנים. כשעזב את אמסטרדם נערכה לו מסיבת פרידה נרגשת ורבת־משתתפים. כאן אף אחד לא בא לקבל את פניו כשירד בתחנת הרכבת בירושלים. גם לא למחרת וגם לא אחרי ימים ושבועות שבהם ניסה להתקבל לבניין המוסדות הלאומיים ולאוניברסיטה העברית, שהייתה בשלבי הקמתה. הוא ניסה לקבל ממשרד החוץ ההולנדי תפקיד של קונסול הולנד בירושלים, וגם שם נענה בשלילה. 

מי שהסכימו לקבל אותו אל שורותיהם היו מנהיגי הקהילה החרדית בעיר, הקנאים הדתיים הקיצוניים שנלחמו בחירוף נפש נגד התנועה הציונית, שלדעתם אנשיה התכוונו להפוך את ארץ ישראל למדינה של חילונים וכופרים.

דה־האן המשכיל הפך לדובר וליועץ שלהם. הוא נעמד בראש הלוחמים בציונים החוטאים והכופרים. במהרה הפך למעריצו וליד ימינו של הרב יוסף חיים זוננפלד, שהיה הרב הראשון של העדה החרדית בירושלים ומגדולי הלוחמים בציונות. 

ב־1924 יזם דה־האן פגישה של הרב זוננפלד עם האמיר עבדאללה, מי שהיה לימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן, כדי להבטיח התיישבות יהודית בארץ ישראל תוך ויתור על רעיון הקמת מדינה או בית לאומי. התפקיד שמילא דה־האן היה כל כך משמעותי ונחוץ, עד שאפילו הרב התעלם מנטייתו המינית.

שום שם ושום מילה - אני זוכר 
רק שחייך לרגע בקרון
אך בכל יום או לילה שעובר
עדיין מענה הזיכרון
("ברכבת" / יעקב ישראל דה־האן / תרגום מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס)

אתנחתא

בספרם של שלמה נקדימון ושאול מייזליש "דה־האן, הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל", מתוארת סצינה שכאילו לקוחה מסרט:

פרופסור מהולנד הגיע לארץ ונפגש עם דה־האן. הוא טייל איתו ברחוב. לתימהונו ראה כי עוברי אורח שחלפו על פניהם יורקים כאשר הם רואים את דה־האן. אמר הפרופסור למלווהו: הם לא עושים זאת מתוך רגש כבוד אליך... דה־האן השיב בציניות: לא, הם עשו זאת מתוך רגש כבוד אליך. אילו הייתי בגפי, היו יורקים בפניי.

יעקב דה האן, פורטרט (צילום: מתוך ארכיון ד''ר משה ולאך, מייסד ביה''ח שערי צדק בירושלים)
יעקב דה האן, פורטרט (צילום: מתוך ארכיון ד''ר משה ולאך, מייסד ביה''ח שערי צדק בירושלים)

תמונה שלישית

הארץ סערה אחרי הרצח הראשון. "אני לא ראיתי בו מלשין שפל וקטן־נפש", כתב בעיתון "דבר" העיתונאי אורי קיסרי, "אך אדם עמוק, משורר וחקרן שהרע והטוב משמשים בו בערבוביה, ושלבסוף בעקב חיים שבורים ורצוצים, בעקב ענויי נשמה נרדפת, גבר בו הרע על הטוב... דה־האן הלשין לשם שמים, כך לפחות האמין הוא. דעתו לא הייתה צלולה ביותר. ואין להטיל עליו אחריות רבה על מעשיו". 

משטרת המנדט הבריטי סגרה את תיק החקירה, לאחר שהרוצח נמלט ואיש מהמסייעים לרצח לא נתפס.

"דגל תנועת העבודה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים ולא בדם חייבים", כתב משה בילינסון, עיתונאי שהיה מדובריה הבולטים של תנועת העבודה והרופא שעל שמו נקרא בית החולים שהוא היה בין יוזמי הקמתו. "אם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע".

סיפור הרצח הובא בפני זאב ז'בוטינסקי. כך מתאר עודד ארצי: ז'בוטינסקי ביטל את ההישג שבסילוק דה־האן כ"לא שווה כלום", וטען שזה "מוחה" (זבוב ברוסית - א"ק). 

בחלק מהחוגים החרדיים הפך דה־האן לקדוש מעונה. יהודי חרדי שנפל בידי חילונים על משמרת שמירת קודשי ישראל. בתנועת אגודת ישראל, לעומת זאת, שמלכתחילה לא שבעה נחת מפעילותו של דה־האן, הקיצונית מדי לטעמה, נשמעו קולות הסתייגות ממנו לאחר הרצח, בשל פרסום ספריו ההומוסקסואליים. התנועה נמנעה מלהנציח את שמו. 

בימינו מעלים את זכרו של דה־האן אנשי קהילת הלהט"ב כמשורר ואיש רוח שנרצח, אומנם על רקע פוליטי, אך בטענה שדמו הותר ביתר קלות בשל נטייתו המינית.

הרב יוסף בן פורת, ממייסדי החזרה בתשובה וראש ישיבת אשרי האיש, נשא הרצאה לפני כשנתיים שהכותרת שלה הייתה "מי רצח את ד"ר יעקב דה־האן?".

הוא פתח את דבריו במילים האלה "פעם ראשונה שחצו קו אדום: יהודי רצח יהודי בדם קר. לא בצורה אימפולסיבית. זה לא נעשה מתוך החלטה של איזה אדם אלמוני, אלא מתוך החלטה של הדרג המדיני הגבוה ביותר של הציבור החילוני בישראל".

לא ניכנס פה לשמועה כי יצחק בן צבי, מי שהיה לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, היה שותף בהחלטה על המעשה. כן, גם במקרה זה ככל שחלפו השנים גברו השמועות, ועובדות התערבבו עם קונספירציות.

אפילוג

במסעדה קטנה ברחוב בן יהודה, ליד שולחן קטן, הסבו שני צעירים יהודיים פורקי עול ומסורקי בלורית והסתודדו ביניהם בלחש. הם לא משכו תשומת לב מיוחדת, כמוהם נראו כל החלוצים הציונים שעלו מארצות אירופה באותם ימים. אחד מהם, בעל עיניים שחורות שזיק פראי מנצנץ בהן, נשא בכיסו אקדח טעון.

שעה קלה לאחר מכן החרידו את שמיה השלווים של ירושלים שלוש יריות. שלושה כדורי אקדח קטלו באכזריות את פתיל חייו היוקד של העסקן הדגול רב הפעלים, החכם השלם, ד"ר רבי יעקב ישראל דה־האן זכרונו לברכה.

אותו ערב נחצו לראשונה קווים מסוכנים שאיש לא ההין לחצות עד כה. בפעם הראשונה, בארץ ישראל המתחדשת, הוצא להורג יהודי בידי יהודי, על פי "פסק דין" מרושע שחרצו עליו בדם קר אחיו בני עמו.
("עד האקדח יור בליבי" / שמעון טיקוצקי)

מדי פעם עולים ושבים ההדים של שלוש היריות ההן. אלה שסימנו את הרצח הפוליטי הראשון בארץ. שוב מתייצבים זה מול זה שני מחנות. 

דה־האן היה, בלי ספק, אדם שחיבל במפעל הציוני, אבל רק הלך רוח מיוחד יכול להגיע מכאן עד להחלטה לרצוח אותו ועד לנכונות רוב ההנהגה היישובית - פרט לכמה יוצאים מהכלל כמו בילינסון, לקבל ולהפיץ את הבדיה שערבים רצחו אותו, ואף להדגיש את החשדות בקשר לסטיותיו המיניות, כמניע אפשרי המטשטש את זהותם האמיתית של הרוצחים.
("מה עוללו להיסטוריה" / מרדכי ברקאי,  "דבר")

הוא נקבר בהר הזיתים. על קברו חקוקות בין השאר המילים: "וישלך נפשו מנגד. ויילחם כארי, כגיבור בלי חת. ויגן בכל לבו ונפשו לחיזוק וביסוס עדת החרדים".

על ה"הומומונומנט" באמסטרדם, האנדרטה לזכרם של ההומוסקסואלים והלסביות שנרדפו לאורך הדורות בשל נטייתם המינית, מופיעה שורה משיר של ד"ר יעקב דה־האן: כזו כמיהה לידידות שאין לה גבול