אחרי שסיפרו לי שקפה "מרסנד" ברחוב בן יהודה בתל אביב עומד להיסגר, הלכתי לראות אותו במו עיניי. קצת כמו לתת כבוד אחרון לנוטה למות, או לפחות למת הזמני, כי יש עוד תקווה קטנה שאחרי שתיגמר הקורונה העולם יחזור לקדמותו. גם "מרסנד". 

בכל שנותיי בעיר, ישבתי בקפה הזה אולי שלוש או ארבע פעמים. הוא לא נמצא בשכונה שלי, ומעולם לא הייתי במיליה שלו. ברוב הזמן רק חלפתי מולו, מביטה בקנאה באנשים שחשבתי שהם חשובים, שישבו שם עם מחשב, טבק מגולגל ומבט של עשייה בעיניים. זו הייתה עבורי כמו תמונה לאופן שבו חיים של כותב אמורים להיראות. רציתי גם. 

ש"י עגנון כתב בעמידה ודרש לסגור את רחוב תלפיות בזמן שכתב. ואין אחד שכותב למגירה שלא מנסה להגשים פעם או פעמיים את פנטזיית מלאכת הכתיבה רק כדי להתנתק, להתנקות מכאב ולספוג השראה. ובכן ידידיי, כמו כל הפנטזיות בחיים האלה, גם זו לא מחזיקה מציאות. פעם אחת ניסיתי גם אני לשבת ליד שולחן פינתי ולכתוב. עם מחשב, בלי סיגריה, ומבט של עשייה בעיניים. לא יצא לי כלום מלבד בהייה במסכים של אחרים, בפרלמנט של הזקנות המטופחות עם הבגדים של משכית ובוויטרינת העוגות שתמיד נראתה לי כמו חלון של קונדיטוריה בבודפשט.

קפה מרסנד, שנת 1984 (צילום: ראובן קסטרו)
קפה מרסנד, שנת 1984 (צילום: ראובן קסטרו)


"מרסנד" היה הקפה האחרון שעוד הייתי מוצאת בו את קפה הפילטר המקורי. ככל הנראה כיאה לאוכלוסייה שפקדה אותו בבקרים. אני שותה קפה פילטר בערך מגיל 16 כי טעים לי. הקפה הכי דלוח בתפריט הקפה הארצישראלי, עם פלסטיק מפוקפק ורשת שלא ברור מה היא מסננת, ובכל זאת אבחר אותו תמיד מבין כל המקיאטו המוקצפים וההפוכים עם הקפסולות היקרות. הוא לא חזק מדי אבל דומיננטי מספיק, שנוי במחלוקת בקרב צעירים אבל קונצנזואלי בקרב בני גיל הזהב. תמיד חשבתי שהם יודעים יותר טוב ממה שאני אי־פעם אלמד. 

כשהפילטר נעלם משולחנות בתי הקפה החדשים, ונותר רק באלה שעוד לא החליפו את שולחנות הפורמייקה מתקופת הפועלים, נאלצתי לעבור לתחליף המכונה "אמריקנו". קפה אמריקאי מהסרטים, שבעיניי הוא הכי ישראלי שיש - עושה בעיקר צרבת, אבל אנחנו אוהבים אותו למרות הכל בעיקר כי הוא משמש תחליף מנחם למקור. אף אחד מתחת לגיל 50 לא יודע להכין אותו בלי לשרוף. כולם מתעקשים על כוס גדולה לשתי מנות ולא מבינים שגם מנה אחת מספיקה. 

זו לא הכמות, אלא ההרגשה שהוא נותן. בריסטות צעירות, אנא הבינו: גם קפה, כמו אוכל, הוא משהו שכנראה מתקשר לזיכרונות. אנחנו לא באמת צריכים את הקפה שיותר טעים, אלא את הקפה שמעורר בנו את הרגשות העזים ביותר. 

בשנייה לפני שהעולם חוזר לקדמותו, הבטתי על המנעולים שעל הדלת. מבעד לזכוכית המאובקת ראיתי את השולחנות העירומים יחד עם הכיסאות שקשורים זה על זה. המראה הזה לא בלעדי לקפה "מרסנד", אפשר לראות אותו במקומות שונים ברחבי הארץ ששימשו פעם בית לזיכרונות של מישהו, גם אם הוא לא ישב בהם בכלל ורק עבר הלוך ושוב בדרך אל ובדרך מ.. ודמיין את עצמו בסיטואציה, ומפעם לפעם בהה בוויטרינה ופנטז על עוגת דובדבנים שהזכירה לו את סבתא. 

קפה מרסנד (צילום: צילום מסך מתוך אינסטגרם)
קפה מרסנד (צילום: צילום מסך מתוך אינסטגרם)


אני מודה שחשתי עצב, שמהול בשמחה שמהולה בעצב. איכשהו היינו אמורים לשמוח שהחיסונים כבר כאן ושאוטוטו ההורים שלנו מקבלים את המנה השנייה, אבל כמו תמיד משהו חייב להעיב על השמחה. או אולי לא להעיב אלא להשאיר אותנו דרוכים ולא שאננים ובטוחים שהכל בסדר. 
לפעמים זו מוטציה בריטית שלא ברור אם היא עמידה לחיסון, או זן חדש של מחלה שמגיע מדרום אפריקה. ברור כשמש שגם כשלכל אלו תימצא התרופה, נחזור להתעסק באיומים מצפון וממזרח, בטילים, בנשק ביולוגי ובחרדה קיומית שנדמית לפעמים כדלק שמניע את האנושות המודרנית קדימה.

שלמה, נהג מונית שלקח אותי לפני כמה ימים לשידור ברדיו, אמר לי שהישראלים לא יכולים להיות בטוב. זה לא בדנ"א שלנו כעם. כל מה שבנינו ב־100 שנה אנחנו חייבים להרוס כדי לבנות מחדש - בין שאנחנו נהרוס במו ידינו כשטוב ובין שנהרוס במו ידינו כשרע. 

"ככה זה יהודים", הוא טען, "לא יודעים לפרגן למי שרוצה לעשות טוב ולא יודעים לפרגן למי שמצליח. אנחנו אוהבים לרומם אנשים מהאדמה", הוא הוסיף והרים את הקול כדי שיישמע טוב יותר מבעד למסיכה - "ואז להוריד להם את הראש במכת ברזל". "ומי אשם בזה?", הוא עצר את המונית בצד, הסתובב אליי ושאל. "מי?" שאלתי, מצפה שינקוב בשם של פוליטיקאי כזה או אחר. "אתם, בתקשורת", הוא ענה. "רק אתם".