התוכנית "עובדה" ששודרה בשבוע שעבר - ובה דיברה לראשונה שירה איסקוב, האישה שבעלה נאשם בניסיון הרצח שלה - ריתקה את כולנו. עמדה מולנו אישה צעירה, נאה ורהוטה שתיארה תמונה אחר תמונה בסרט האימה שבו היא הייתה הקורבן. על פי כתב האישום, הנאשם אביעד משה הלם בפניה של איסקוב בעזרת מערוך ודקר אותה 22 דקירות סכין בכל חלקי גופה. מעשיו מעידים כי הוא רצה במותה.
נשים רבות חוות אלימות מבן הזוג מדי יום בצורות שונות: השפלה, ניכור, מילות גנאי, צעקות, אלימות כלכלית. נשים רבות גדלות על מה שהתרבות המערבית מוכרת לנו: אהבה, חתונה, משפחה. על פי אותה תפיסה, זו ההגשמה שלנו כנשים. אהבה וזוגיות הן אכן דבר יפה, אלא שלא כל מה שנראה כמו אהבה אכן הוא אהבה. התרומה הגדולה של הראיון עם איסקוב עבורי הייתה היכולת שלה לפרוש לפנינו את הסממנים המטעים של אהבה.
אחד מהם הוא הרצון של בן הזוג ש"תהיי רק שלו", כשהוא אוהב את בת הזוג עד טירוף, רוצה להיות איתה כל דקה. אלא שזו לא אהבה, אלא רצון בשליטה. ההערות על הלבוש הן ביטוי לכך.
סממן נוסף אפשרי הוא הרצון של בן הזוג בחתונה מהירה, לעתים לאחר כמה שבועות בלבד מההיכרות. חתונה עלולה להיות אמצעי שליטה של נרקיסיסט. לעתים, האישה הנרגשת מהאהבה שבן הזוג מרעיף עליה אינה מבינה שהיא נמצאת במלכודת דבש.
המסיכה של בן הזוג נופלת לעתים: כשהאישה אומרת לא, כשהיא לא מסכימה איתו על משהו. אז ניתן לראות בחטף את המפלצת שמסתתרת תחתיה. ואז מתחילה גם מסכת הגז־לייטינג (מניפולציות פסיכולוגיות שנועדו לגרום לבת הזוג לחשוב שהשתגעה): "זה לא היה", "את מדמיינת", "את מגזימה". לא פעם גם הסביבה תומכת בגרסה של בן הזוג, עד שאותה אישה חושבת: "אולי אכן הגזמתי?".
במסגרת המסע להרס הביטחון העצמי של בת זוגו, בן הזוג מבודד אותה מהמשפחה והחברות, מסית אותה נגדם, מזכיר ללא הרף ש"בלעדיי את שום דבר". אם בת הזוג מתנגדת או מראה סימנים של עצמאות, הוא עלול להפוך לאלים מילולית ופיזית.
כשהוא נכנס לפאניקה מכך שבת הזוג תעזוב אותו, או גרוע יותר – תספר את האמת עליו לאחרים - הוא מרגיש שהוא צריך לעצור אותה בכל מחיר.
לאותה אישה יש לומר: את חייבת ללכת. אלימות היא מדרון חלקלק. מה שמתחיל בהערה נבזית - עלול להתגלגל להתפרצות זעם שעלולה להמשיך למחוזות בלתי נתפסים. בעלה של שירה איסקוב אמר: "אני לא יודע איך איבדתי את העשתונות".