בימים אלה עוקב הציבור הישראלי בהשתאות אחר הרכבת האווירית של חיסונים לנגיף הקורונה, העושה את דרכה לנתב"ג ומבשרת אולי את האור בקצה המנהרה. אבל לדבר אחד טרם נמצא חיסון - לאי־האמון ההולך וגובר של הציבור הישראלי במוסדות השלטון והמדינה, כפי שמשתקף במדד הדמוקרטיה השנתי שנמסר אתמול לידי הנשיא.
האמת שקשה להאשים את הציבור, שבתקופה כה קשה של התמודדות אישית ולאומית עם משבר הקורונה נגרר זו הפעם הרביעית בתוך פחות משנתיים אל הקלפיות.
מה אמור הציבור לומר לעצמו כשהוא מתבשר חדשות לבקרים על פיצולים שונים ומשונים במערכת הפוליטית ועל הקמת מפלגות חדשות לבקרים, שלחלקן לפחות אין בכלל סיכוי לעבור את אחוז החסימה?
מה נלין על אזרחים שמביעים אי־אמון בקברניטי המדינה על מה שנתפס כניהול לא מוצלח של משבר הקורונה, בשעה שאלה מטילים עליו סגרים והגבלות קשות לעיכול, הגבלות שאינן נאכפות במידה שווה על ציבורים שלמים?
נתוני מדד הדמוקרטיה משקפים את עומק השבר שבין הציבור למנהיגיו ואת התרופפות הסולידריות החברתית, ומהווים כתובת בוהקת על הקיר, בעיקר עבור הפוליטיקאים שהרוויחו ביושר את חוסר האמון בהם.