נוכח הסגר השלישי, שהוא די קטלני במונחי המגזר העסקי, כדאי שכולנו נפנים שישראל עומדת בפני הזדמנות היסטורית נדירה: לשדרג את הכלכלה לאחר המשבר ולעלות כמה שלבים מעלה בסקאלה של המדינות המפותחות בעולם. מה שנחוץ לנו עכשיו כדי להשיג יעד היסטורי זה, זו מנהיגות הקוראת נכונה את המציאות, מונעת מתחושת הזדמנות היסטורית ומפגינה יכולת ניהולית.

יש הסבורים שבתום המשבר המשק יגאה מחדש, ואנו נשוב לאותה רמה של תפוקה כלכלית ורמת אבטלה נמוכה, כפי שהיינו קודם המשבר. זה לא יקרה מאליו כתוצאה מכוחות השוק, שכן נוצרו שני תנאים חדשים: כ־100 אלף עסקים בתחומי המסחר והשירותים נסגרו בפועל כתוצאה ממשבר הקורונה; והמשבר עצמו יצר מאות אלפי מובטלים חדשים.

לשכת אבטלה (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
לשכת אבטלה (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)


מאז תחילת משבר הקורונה המשק כולו עבר תהליך התייעלות חסר תקדים. האילוץ לחסוך בעלויות, יחד עם האפשרות להוציא עובדים לחל"ת, גרמו לכך שהרבה מאוד עסקים גילו שהם מגיעים לאותה רמת תפוקה בפחות כוח אדם. חופש התייעלות זה לא היה קיים קודם לנוכח הרשת הסבוכה מאוד של חוקי העבודה ודיני העבודה בישראל.

המבחן המרכזי בכלכלת כל מדינה הוא התוצר לנפש. בישראל התוצר לנפש הוא כ־42 אלף דולר לאדם; בערך 10 אלף דולר פחות מאשר הממוצע המקובל בארצות אירופה המתקדמות; ובערך 20 אלף דולר פחות מהמקובל בארצות הברית. אם אנו מגדילים את התוצר לנפש, הרי שאנו יוצרים משאבי ענק לאומיים חדשים המאפשרים לנו גם לחזק את ביטחון המדינה וגם לחזק את השירותים החברתיים, כמו ביטחון הפנים, מערכות החינוך, הבריאות והסעד.

זהו יעד לאומי, שמושג בדרך כלל בשתי דרכים עיקריות: הגדלת השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה והעלאת הפריון לעובד. בחלק הראשון גוררת הממשלה את רגליה. אך במה שקשור להעלאת הפריון וצמצום האבטלה הסמויה - לפנינו כאמור הזדמנות היסטורית. נוכל לייצר הרבה יותר מאשר ייצרנו קודם באותו כוח אדם השייך למגזר העסקי.

ואין בנושא זה שום המצאות. כאן קובעות היכולת הארגונית נטו וההיצמדות ליעדים מוגדרים. פעולה נכונה של הסבת עובדים והכשרת עובדים ברמה כלל־לאומית הינה הדבר הראשון. במקום חלוקה וויכוח בין משרדי ממשלה מי מטפל במה, היה עדיף להקים מנהלה מסודרת אחת הממפה את כל צורכי המגזר העסקי ומכשירה עובדים, גם מתוך אלה המובטלים וגם מתוך אלה השואפים לשדרג את רמת הכנסתם. אותה מנהלה מרכזית צריכה גם להפנות את העובדים לארגונים המתאימים לצורך הכשרתם. בדרך זו, כל כוח האדם במשק יותאם יותר ליכולות העסקיות האמיתיות. תפוקת העובדים תעלה, וגם השכר.

לזאת צריך להוסיף השקעה מיוחדת בכוח האדם דווקא בפריפריה בכל שכבות החינוך. אבל יהיה קשה ליצור מקומות עבודה חדשים רק על בסיס של צמיחה אורגנית רגילה. יש גם צורך ליצור מקומות עבודה חדשים. וכאן מותר לנו לשאוב השראה ממה שעשה בזמנו בשנת 1933 נשיא ארצות הברית דאז פרנקלין דלאנו רוזוולט - מפעלי תשתית חדשים.

המדינה משקיעה בשלב זה סכומי כסף אדירים כדי לשמור על עסקים קיימים וגם כדי להבטיח רשת ביטחון כלכלית לכל המובטלים, ואלה הן כמובן השקעות הכרחיות שעל בסיסן ניתן יהיה לבנות את התנופה המחודשת של פיתוח כלכלת ישראל. אבל זה לא מבטיח לנו את השינויים המבניים הנחוצים, וזה לא מבטיח לנו שאנו נצליח להעלות את התפוקה לנפש לרמה משמעותית ולתת מענה הולם של זמינות כוח האדם לעסקים המתפתחים. כל זאת, כמובן, בהנחה שהסגר השלישי אכן ישיג את יעדו; מה שמחייב בשלב זה נחישות מיוחדת וחסרת פשרות מצד ממשלת ישראל.