14 בינואר 1951 היה יום אפל בתולדות יהודי עיראק. לימים יהפוך היום ההוא, אתמול לפני 70 שנה, לסלע מחלוקת חוצה דורות בעדה ומחוצה לה. כמה דקות לפני שש בערב, בעת שהמונים גדשו את בית הכנסת מסעודה שם טוב, הושלך רימון יד לחצרו, וזרע מוות ופצועים. באותם ימים שימש המקום לא רק בית תפילה, אלא בעיקר תחנה אחרונה לפני המטוס שיוביל את העולים ארצה. בזמן הפיצוץ שהו מאות בחצר בית הכנסת ובפתחו. רבים מהם המתינו להסעה שתובילם לשדה התעופה.
"זה היה המיניבוס האחרון לאותו יום", נזכר הצייר נסים זלאיט, שעבד כנהג מטעם הקהילה היהודית והוביל את העולים ברכבו לשדה התעופה. "עמדתי בפתח בית הכנסת, והוצאתי אותם אחד אחד למיניבוס. ואז נשמע הפיצוץ. פצועים נפלו. ראיתי את בן הדוד שלי, שמואל, שהיה בן 11, שוכב על האדמה. הבטן שלו פתוחה".
שלושה נרצחו בפיגוע. משה בגנו, יהודי כורדי שהגיע מאירביל והיה בדרכו לארץ ישראל, והילדים סאלֵח שַבַּא וששון יצחק. עוד שישה נפצעו קשה.
הפיצוץ במסעודה שם טוב הפך לסלע מחלוקת עז ויצרי. הוא פיצל את המחנות בתוך העדה ומחוצה לה למאשימים ומצטדקים. הראשונים השתמשו בו כקלף ניגוח נגד המדינה. הנה, עוד לפני שהיגרו אליה, טענו, נהגה ישראל בעולי ערב בציניות אין קץ ושיחקה בגורלם.
כל זאת, בשל תיאוריה שנפוצה זמן קצר אחר כך, לפיה את הפצצות השליכה המחתרת היהודית במטרה לזרז את העלייה. צוות בדיקה של המוסד חקר את הפרשה שנה אחר כך, אך לא הצביע על מעורבות יהודים בפשע. ב־1960 הורה ראש הממשלה דוד בן־גוריון להקים ועדת חקירה פנימית. איסר הראל מינה צוות בראשות חיים יערי, ממקימי הארגון. שלושת חברי הוועדה לא מצאו הוכחות למעורבות יהודים. אבל העובדה שהמוסד חקר את עצמו המשיכה להזין את תיאוריית הקשר.
האצבע המאשימה הופנתה בעיקר למרדכי בן פורת, מראשי מפעל העלייה מעיראק, שהיה בבגדד בזמן הפיצוץ. בן פורת טען כי הרוצחים הם קיצוניים מוסלמים, אבל ההאשמה עלתה כל פעם מחדש, עד כי הביאה אותו לבקש סעד מבית המשפט. ב־1977 הגיש בן פורת תביעת לשון הרע נגד העיתונאי ברוך נאדל, שהאשים את התנועה הציונית בתכנון הפיגוע ובביצועו. בהסכם הפשרה שהושג נכתב כי נאדל לא היה מצויד במכלול העובדות, וכי הוא חוזר בו מן האשמה שהטיח ומתנצל על כל עוול שנגרם לשליחי התנועה.
בית המשפט אישר את ההסכם בחתימתו, אבל בקרב יוצאי עיראק המשיך הפולמוס לרחוש כגחלת. עד היום מתייחסים רבים למעורבות הישראלית בפשע כאל עובדה מוגמרת. אחדים מביאים כדוגמה את פרשת "עסק הביש" בקהיר כדי לטעון כי הייתה זו שיטה אצל המודיעין הישראלי. למתגוננים טענות משלהם. לא היה צורך בזירוז העלייה, ודאי לא בינואר 51', הם אומרים, כי ממילא היא הייתה בשיאה. נסים זלאיט מספר כי באותו יום המריאו, באופן חריג, שלושה מטוסים לישראל. יעקב ראובני מירושלים, שהיה אז עלם צעיר, עבד בבית הכנסת כפקיד עלייה מטעם התנועה הציונית. "היו ימים שיצאו שלושה מטוסים", אישר את דברי זלאיט בפגישתי עמו לפני שש שנים. "באותה תקופה, לא הייתה כל בעיה בקצב העלייה".
היכן ה"אקדח המעשן"?
רבים תרו לאורך השנים אחר האקדח המעשן. אותה הוכחה ודאית, שתאשר את התיאוריה על מעורבותם של יהודים בפיגוע. איש לא גילה. להפך. מציאות הימים ההם, כפי שהיא עולה מן העדויות והמסמכים המקובצים בספרי ההיסטוריה, מחלישה את תיאוריית הקשר.
מתברר כי החודשים שבין מאי 1950, ראשית העלייה, ליום הפיצוץ, היו מטלטלים עבור הקהילה. רבים מכפי שציפו נרשמו לעלייה, אבל ישראל הענייה התקשתה לקבלם. אפילו אוהלים במספר הדרוש לא היו. רבבות יהודים עיראקים מכרו את בתיהם, ויתרו על אזרחותם, אבל לא זכו לקבל את כרטיס העלייה למטוס. ממשלת ישראל הייתה מודעת למצבם, אבל התקשתה לעמוד בקצב. העלייה מפולין ומרומניה עוד הייתה בעיצומה, ומנגנוני הקליטה והמשק קרסו תחת העומס. שעון החול נח כמאכלת על צוואר כולם: במרץ 1951, חודשיים אחרי הפיגוע, יפוג תוקפו של החוק המתיר ליהודים לעזוב. הגיעו הדברים לידי חשש שהחוק יפקע, והעולים ייתקעו שם. שרי הממשלה שברו את הראש מה לעשות. לבסוף החליט בן־גוריון להעלותם בכל מחיר, אף אם לא יהיה היכן לשכנם.
בספרו "קהילה יהודית במשבר" (1989), מתאר ד"ר משה גת היטב את אירועי הימים ההם והחרדה שאחזה בכל. עיראק הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק, והנה לנגד עיניה ממהרים היהודים שלה, בהמוניהם, לנטוש את הספינה. אלה שאחזו במשרות בכירות, שהיו ממונים על האוצר, שהובילו את ענפי המסחר, מרוקנים את הארץ ונוהרים לאור הגנוז. זמן קצר לפני כן עוד הוחזרו הביתה אחרוני החללים העיראקים שלחמו בפלסטין. היהודים לא רק נוטשים את הבית ומצטרפים למנצחים, אלא אף נאבקים מי יגיע ראשון אל פתח המטוס. טבעי היה שפוליטיקאים יחבטו בהם, עיתונים יסיתו נגדם, וברחוב תארוב להם סכנה.
ראש ממשלת עיראק, נורי סעיד, נכלם במיוחד מתשוקתם של היהודים לעזוב. הוא החליט לא רק לאפשר להם ללכת, אלא לסלקם בבעיטה. סעיד הציע לבנות ליהודים מכלאות במדבר עד שממשלת ישראל תוכל לקבלם, או לשלחם בשיירות דרך ירדן. המלך עבדאללה דחה את ההצעה, מחשש שישמשו קורבנות למעשי טבח בדרכים מאת פליטים פלסטינים.
את נקמנותו של נורי סעיד חשו היהודים כמה שבועות בלבד אחרי הפיגוע. במרץ 1951, עם פקיעת החוק המתיר עלייה, התקבל בחקיקת בזק חוק חדש להקפאת רכוש העולים, בין אם עזבו או חיכו לעלייה. בן לילה הופשטו היהודים מנכסיהם. שלושה חודשים אחר כך, המריא המטוס האחרון ללוד.
לנוכח כל זאת, מדוע יזרעו מדינת ישראל, או שליחיה, חרדה בלב היהודים באמצעות מעשה הרג? הרי ממשלת עיראק עושה זאת טוב יותר. עד לפיצוץ נרשמו לפחות שני שלישים מיהודי בבל לעלייה, ורבים מהם כבר נחתו בארץ. לא רק שהמספרים לא הצדיקו דרבון מכל סוג שהוא, הם אף הדהימו את הממונים על הקליטה.
שלח את עמי
את קו הטיסות מעיראק לישראל כונן המוסד קצת יותר משנה לפני המתקפה על מסעודה שם טוב. בסצינה הלקוחה מסרטי ריגול, נשלחו לראש ממשלת עיראק דאז, תוופיק סווידי, שני אנשי עסקים, נציגיה של חברת תעופה בריטית. הם ביקשו וקיבלו זיכיון בלעדי להטיס את העולים. השניים היו לוחמים בכיסוי של המוסד לעלייה ב', והחברה שמטעמה באו לביתו גויסה אף היא לצורך המבצע.
אחד מהם, ריצ'ארד ארמסטרונג, היה שלמה הלל, לימים שר המשטרה ושר הפנים. הלל נולד בבגדד והיגר לארץ ישראל 18 שנים לפני אותו מפגש. הוא וחברו רוני ברנט, יהודי בריטי, אכן השיגו את הזיכיון המיוחל. בביתו ברעננה, לפני כמה שבועות, סיפר הלל, בן 98 וצלול כיין, על הפגישה ההיא. "ישבתי מולו, ובפני פוקר ובזהות בדויה", תיאר, "ביקשתי ממנו למעשה - שלח את עמי".
סווידי, מספר הלל, אמד בפניו את סך העוזבים ב־8,000 לכל היותר. הלל היה נדיב יותר, ולשולחיו אמר כי יירשמו כמה עשרות אלפי יהודים. איש לא חזה כי הנתון יטפס ל־124 אלף, כמעט הקהילה כולה.
גם ד"ר יהודה תגר, שפעל אותם ימים בבגדד בכיסוי כמרגל מטעם המודיעין הישראלי, מטיל ספק בתיאוריית הקשר. תגר שהה שם במשימת עלייה. כמה חודשים אחר כך, הוא נתפס ובילה עשר שנים בכלא העיראקי. "אינני יודע מי ביצע את הפיצוץ", הוא אמר, "אבל אני נוטה להאמין כי היו אלה מקומיים שרצו לפגוע בישראל". שאלתי אותו על האווירה בקרב השליחים הישראלים אחרי הרצח. "נזרע אצלנו בלבול רב", ענה.
יגידו המקטרגים: שמא דווקא בגלל חוסר האונים שחשו לנוכח מיעוט המכסות, החליטו פעילי התנועה הציונית בייאושם לביים מעשה טרור נגד היהודים. כך יוכלו לטעון בפני ממשלת ישראל - החלו מעשי הטבח, הזדרזו והעלו את כולם. התסריט הזה פוטר את המדינה ממעורבות בפיגוע ומטיל אותה, לכאורה, על כמה חברי התנועה בעיראק. ואכן, הסיכוי שהפקודה יצאה ממישהו בצמרת הישראלית קלוש. ישראל הרי אותגרה לנוכח המספרים הגבוהים, לא הגיוני שתלחץ עוד ועוד. לפנינו, במקרה קיצון שאין לגביו כל ראיה, תא מחתרתי שאיבד את הצפון. רב המרחק מכאן ועד להאשמת המדינה בתכנון הרצח המטלטל.
הגיע הזמן לשחרר את הסיפור הזה לתהומות השכחה. ואולי גם לתת מנוח לנפשותיהם המעונות של הקורבנות. על מה נפשנו רוגשת? לכל היותר על טעות שעשו כאשר הוציאונו מבית עבדים. אלמלא חולצנו משם, ספק אם היינו זוכים בכלל להגיע לכאן כדי לריב זה עם זה.
בחזרה לטילים של סדאם
היום לפני 30 שנה פרצה מלחמת המפרץ. קואליציית צבאות בהנהגת ארה"ב יצאה לכתוש את עיראק של סדאם חוסיין כדי להרביץ בו לקח אחרי שכבש את כווית. לקואליציה גויסו מדינות המפרץ, וגם סוריה ומצרים. סדאם עמד בניסיון והמשיך לשלוט ביד רמה. יחידות הטילים שלו שיגרו טילי סקאד לשטח ישראל, והעמידו אותה בניסיון שלא ידעה לפני כן. מטרתו הייתה לגרותה להגיב, ובכך לגרום לצבאות ערב לפרוש מן הקואליציה.
ממשלת שמיר הבינה את התרגיל וחשקה שיניים בהבלגה. ישראל אינה רגילה לא להגיב. ולא הייתה רגילה לפגיעות בערים ולאזרחים שנהרגים מטילים. האמריקאים שלחו לכאן סוללות טילי פטריוט, שהרבו להחטיא ואף הפילו רסיסים מסוכנים על ראשינו. קשישים נחנקו ממסיכות הגז, כי לא ידעו להשתמש בהן, ואחרים נפטרו מדום לב אחרי שבקרבת ביתם נפל הטיל. בישראל של 1991 לא הייתה כיפת ברזל. וגם לא היו מבצעים ולא מעשי גבורה. ישבנו בבית וחיכינו לטיל. זו הייתה מלחמת ספיגה. מישהו המציא סטיקר "תהילים נגד טילים", ובכך פחות או יותר הסתכם מערך ההגנה הישראלי.
איננו אוהבים להודות בזה, אבל עובדה: היינו חסרי אונים. כמו תושבי עזה בימים אלה. ולמרות זאת, הציבור וההנהגה הלכו יד ביד. דובר צה"ל נחמן שי אמר לשתות מים, אז הישראלי הכלוא במסיכה הלך לשתות מים. כאשר שמיר נשאל מתי נגיב, הוא לא סיפק תשובה, אבל איש לא בא איתו חשבון.
30 שנה אחרי, חזרנו לעטות מסיכות. היום זה אויב נסתר, אבל בכוחו להפיל חללים. ואותו דכדוך, אותה סכנה ליציבות המשק. רק מדד האמון של הציבור במנהיגיו אינו כפי שהיה. הוא בעליל נמוך יותר. נחמן שי הסביר השבוע בראיון לגלי צה"ל כיצד אבד האמון. הוא אמר בערך כך: במלחמת המפרץ, הציבור האמין שכל הגורמים פועלים יחד לטובתו ונוהגים בצורה עניינית. כיום לפוליטיקאים נתווספו שיקולים משלהם.
ההבדל בין 1991 ל־2021 הוא סיפורה של החברה הישראלית בשנים הללו. גם אז הגיע האיום מבחוץ. גם אז נדרשה ההנהגה להחלטות מורכבות. אבל החברה הייתה פחות מפולגת. היא רחשה אמון רב יותר למקבלי ההחלטות, ויצאה מן המשבר כשידה על העליונה. שלוש שנים אחר כך נחת עליה משבר נוסף, חזק פי כמה, בדמות פיגועי התופת. דמיינו שאחד כמו יחיא עיאש יקום מולנו בשנים הקרובות. מי לידנו יתקע, כי נדע לעמוד מולו מאוחדים כמו אז.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]