בסערת החורף שקפץ לביקור איש צועד את צעדתו היומית בחוצות הכרך. לא בטוח שההולכים ושבים מזהים אותו כמי שהסב להם רגעי עונג עם פניני זמר דוגמת “ימים לבנים”, “חולם בספרדית”, “ערב כחול עמוק”, “ילדי הירח” ועוד.

אלא שזה לא מטריד את שלמה יידוב כפי שמטריד אותו מה שקורה כאן בימים אלה שבין ייאוש לתקווה. “צר לי מאוד על שהתרבות הועברה למקום האחרון בסדר העדיפויות הלאומי”, הוא מצר. “אומנם קשה לכולם ולא היה מצב כזה מעולם, אבל עצוב שכלפינו, העושים בתרבות, יש חוסר התייחסות באופן מוחלט. זה היה צריך להיות אחרת, בלי כל העליהום וההתרסה שבין המחנות”.

היום מציין יידוב את יום הולדתו ה־70. “גם אם אני לא תופס את זה, אי אפשר להתחמק מכך”, הוא אומר. “פתאום אני מוצא את עצמי במה שנקרא בתקנות הקורונה ‘אוכלוסייה בסיכון’ או ‘גיל הזהב’, איך שקוראים לנו. אבל אני בכלל לא מרגיש זקן, אלא כמי שיש לו בידיים המון אנרגיות. טפו, טפו, טפו, שלא יהיה יותר גרוע”.

“הייתי לארג’"
יידוב נולד להורים יוצאי פולין בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, כשאול־דוד־שלמה ידוב, שבארץ נוספה לו י’. “הוריי התלבטו איזה שם של מלך לבחור לי”, הוא מספר. “ליתר ביטחון הם נתנו לי שמות של שלושה מהמלכים, אבל בבית קראו לי שלוימה. זה נשאר. אבא שלי היה נגר ואמא - גננת. הם שרו מאוד יפה; אמא - בעיקר תוך כדי בישול במטבח, ואבא - בבית הכנסת. מהם קיבלתי את האהבה למוזיקה”.

איזו מוזיקה?
“אני גדלתי על הפולקלור הארגנטינאי, עם המוזיקה שיצרו אריאל רמירז, מחבר ‘המיסה קריאוז’ה’, ואדוארדו פאלו. לעומת זאת, כילד התחברתי פחות לטנגו. הריקוד הזה הוא לאנשים עם קילומטרז’, מה לעשות, כשהתכנים מכוונים על פי רוב למבוגרים. הגיטרה היא חלק ממני, ובשבילי היא עוד לב מאז שהתחלתי לנגן בה בגיל 8".

"תחילה זה היה בגיטרה של אחי משה. רציתי גם. למרות שהיינו די עניים, יום אחד אמא לקחה אותי ביד לחנות קטנטונת של גיטרות, לא רחוק מהבית. היא נתנה לי לבחור אחת מהן, וזה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. לעולם לא אשכח את ההקרבה הזאת של אמא שלי”.

בהיות יידוב בן 13, הוא נפרד מעיר הולדתו האהובה ועלה עם משפחתו לקריית יובל שבירושלים, חמוש בגיטרה שהקלה עליו את הקליטה. “איתה כתבתי בספרדית, תוך כדי התפעלות מהנוף הירושלמי, העטוף באוויר הרים צלול כיין, את ‘קומו לה לונה’ (“כמו הירח” בעברית) מתוך געגועים עזים לחברה שהשארתי בארגנטינה”, הוא משחזר.

“השיר הזה שכב המון שנים אצלי במגירה. המילים עברו גלגולים. אחד הראשונים שניסה להתאים לשיר מילים עבריות היה מאיר אריאל, וכמו לאחרים, גם לו זה לא הלך. הוא חזר לסיבוב שני, כשריטה כבר הייתה בתמונה, עם השורה המנצחת: ‘למות עליך’, שקסמה לריטה”.

איך הגעת אליה?
“ריטה הגיעה אליי ב־94’ לאחר פנייה מחברת ‘הליקון’ לכתוב לה שיר לאלבום ‘אהבה גדולה’. דווקא יצא לי שיר יפה, אבל כשהיא שמעה אותו אצלי, היא אמרה שהשיר מצא חן בעיניה אבל היא חיפשה משהו עם להט. שבוע לפני כן עשינו מסיבה לאבא שלי, שחגג 70. לא יודע מאיפה, אבל לאותו ערב צץ לי ה’קומו לה לונה’. כשריטה ביקשה לשמוע שיר אחר, שרתי אותו וראיתי שהיא נדלקה עליו חזק. אז, כאמור, זה התגלגל חזרה למאיר אריאל”.

אחת התחנות החשובות בקריירה של יידוב הייתה הלהקה הצבאית. “לצוות הווי סיני הגעתי מלהקת השריון שהתפרקה”, הוא מספר. “הייתי מאושר שהגעתי ללהקה צבאית. מהצוות לא יצא שום להיט, אבל הרווחתי בו חברות לכל החיים עם מוני מושונוב ויצחק קלפטר, וגם עם שלמה גרוניך, שהיה חבר הצוות והמדריך המוזיקלי שלנו. הופענו בעיקר בדרום הרחוק, במוצבים בסיני ועל גדות התעלה, בנופים שהתמכרתי אליהם. הצוות נתן לי, העולה החדש דאז, את הטאץ’ הסופי לישראליות שלי”.

''חברות לכל החיים'', יידוב וקלפטר, צליל מכוון (צילום: יעקב סער, לע''מ)
''חברות לכל החיים'', יידוב וקלפטר, צליל מכוון (צילום: יעקב סער, לע''מ)


הוא וגרוניך, ש”איתו היה לי קליק מיידי בצוות הווי סיני”, חברו לאחר מלחמת יום כיפור לשם טוב לוי, יוצא להקת פיקוד המרכז, בהרכב הרוק המתקדם, נטול ההצלחה המסחרית, “קצת אחרת”, שהקדים את זמנו. הלהיט היחיד של הרכב זה היה “שיר בין ערביים”, שיידוב חיבר עם יהונתן גפן. “זאת גרסה עברית ל־Pink Skies , שיר מהתקופה הרוקיסטית שלי לפני הצבא בלהקות ירושלמיות”, הוא מספר.

אל “ימים לבנים”, שיר הדגל שלו בה”א הידיעה, הוא הגיע שלא ביוזמתו. “למעשה, הייתה זאת ורדה איתי מקול ישראל, שנתנה לנו, חברי ‘קצת אחרת’, שירים של לאה גולדברג להלחנה לתוכנית רדיו”, משחזר יידוב. “למזלי זכיתי ב’ימים לבנים’, אבל הלחן לא התחבר לי מיד. ואז, בערב פסח, כשהגעתי לבית הוריי בירושלים, בעודי צופה בהכנות של אמא לליל הסדר, קיבלתי השראה. ברבע שעה של נגינה בגיטרה בחדר הנעורים שלי יצא לי הלחן לשיר, למרות המבנה המורכב שלו”.

נחה עליך אז רוח מיוחדת?
“לא, אבל מהרגע הראשון הרגשתי שלם עם הלחן. כעת, עם הניסיון של השנים, אני יודע שזה היה אתגר שעלול היה להפחיד אותי, אך למזלי זה לא קרה, והצלילים כאילו עלו ממה שכתבה המשוררת”.

יידוב הצעיר לא העריך בתחילה שיצא לו השיר של חייו ומסר אותו לביצוע של אפרים שמיר. “מאוד התחברתי לשירה של אפרים בכוורת וחשבתי שהוא מתאים לביצוע של ‘ימים לבנים’”, הוא מסביר. “אולי זה נשמע מוזר, אבל הייתי לארג’”.

שירו הנפלא עדיין לא המריא; גם לא בביצוע של נתנאלה. עברו לא פחות מחמש שנים עד שהעז לבצע את השיר בעצמו בהיותו בהרכב “צליל מכוון”, שבו היה חבר עם שם טוב לוי ועם יצחק קלפטר. ביצוע זה התקבל בחיבוק חם, אך הביצוע שהשתמר בתודעת הקהל הוא של יידוב לבדו באלבום הבכורה שלו, “הפעם הראשונה”, שהופיע באותה שנה, 79’. שום ביצוע אחר לשיר לא הצליח להאפיל על ביצועו.

ידוע על זמרים ויוצרים שהתקשו להתמודד עם שיר השיא שלהם, שהם הקליטו בגיל צעיר. האם זה הקשה גם עליך?
“בדיעבד אני רואה שזה לא הקשה עליי. אבל אני זוכר שכאשר באתי אל מנהל חברת תקליטים כדי לדבר איתו על הוצאת תקליט, הוא אמר לי את המילים האלה: ‘תראה, שלמה, יש לך בעיה’. ‘מה הבעיה?’, שאלתי. ‘אתה הלחנת את "ימים לבנים"', אמר מתוך מחשבה שאי אפשר לטפס יותר גבוה. מצדי יש שירים אחרים שלי, שאני אוהב לא פחות מאשר את ‘ימים לבנים’, שיר שהתחמם הרבה זמן על הקווים עד שקיבל את הכרת הקהל הרחב".

עוד הוסיף: "הכי מדהים זה שחבר’ה בגיל של הילדים שלי, בני מעל 30, פוגשים אותי ברחוב כשהם דוחפים עגלת תינוקות ואומרים לי ש’ימים לבנים’ נעשה מבוקש כשיר ערש, מה שמאוד משמח אותי. וכשאני שומע פספוסים בני 3־4 מצליחים לשיר את השיר, זה ממש מחמם לי את הלב”. 

ללא ספק, המדהים בביצועי השיר היה של זמרת הענק הארגנטינאית מרסדס סוסה, לבדה או יחד עם יידוב, בהופעותיה בארץ כעבור שנים. “הכרנו בצוותא, בהופעה למען ילדי הנעדרים ממשטר הגנרלים בארגנטינה”, הוא מספר. “לאחר שמרסדס שמעה אותי שר את ‘ימים לבנים’, היא ניגשה אליי ובדרך לחדר ההלבשה נתנה לי חיבוק חזק. ‘זה יהלום!’, היא החמיאה. מאז, בהופעותיה בישראל, היא הזמינה אותי להצטרף אליה בשירה. מרסדס הייתה מופיעה גם עם שיר נוסף שלי, ‘כמו אדם’, למילים של נתן זך”.

מילוי חוב
פן פחות מוכר של יידוב הוא כמלחין של מוזיקה לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה. “אהוד מנור שמע אותי ב’קצת אחרת’ והזמין אותי להלחין את המוזיקה להצגה ‘ילדי הירח’ בקאמרי, בבימוי חנן שניר”, הוא מספר. “אהוד הפליא להתאים את השירים שכתב למבצעים שלהם, ותוך כדי כך להיכנס לנבכי נשמתם, ו’ילדי הירח’ נהיה אחד התותחים שלי. שיא שיתוף הפעולה בינינו היה בהברקה ההיסטרית שלו ‘חולם בספרדית’, שיר שמסחרית הפך ללהיט הכי גדול שלי באלבום שבו חזרתי לשורשים המוזיקליים שלי”.

מה עמד מאחורי “חולם בספרדית”?
“געגועים, שתהליך הישראליות שעברתי לא הצליח לבטל אותם והיו חוזרים כל פעם שהייתי נתקל באחד מפנקסי השירים שהבאתי מארגנטינה. בשבילי זה היה כעין מילוי חוב מצדי”.

לא רבים יודעים שיידוב, מי שהוציא שמונה אלבומי סולו, כולל אלבום אוסף, היה שנים המלחין והמנהל המוזיקלי של הסדרה “בלי סודות” בטלוויזיה החינוכית והלחין גם ל”רחוב סומסום”. גולת הכותרת בפעילותו המוזיקלית החוץ־פזמונאית הייתה זכייתו באוסקר הישראלי לשנת 93’ על הלחנת המוזיקה לסרט “נקמתו של איציק פינקלשטיין”. הבמאי של אותו סרט, אנריקה רוטנברג, עלה אף הוא מארגנטינה.

אחת ההחמצות שלו, לדבריו, קשורה באריק איינשטיין. “אריק הכיר אותי לאחר שניגנתי בתקליט ‘סע לאט’ וגם למוזיקה של הסרט ‘עיניים גדולות’, שביים אורי זוהר”, מספר יידוב. “מתישהו הוא הביא לי טקסט להלחנה. כשחזרתי אליו עם הלחן, הוא אמר שזה יותר מדי מסובך בשבילו. לא לקחתי את דבריו כבד מדי, אבל החמצתי הזדמנות להיות בין מלחיני שיריו”.

''החמצתי הזדמנות להיות בין מלחיני שיריו''. אריק אינשטיין (צילום: שמואל רחמני)
''החמצתי הזדמנות להיות בין מלחיני שיריו''. אריק אינשטיין (צילום: שמואל רחמני)


הוא כן הלחין שיר לאסתר עופרים, “אני השר”, למילותיו של ר’ שלמה אבן גבירול, וראה בכך זכות גדולה שנפלה בחלקו. “הביצוע שלה לשיר הוא פנינה, ועד היום, כשאני מקשיב לו, זה מאוד מרגש אותי”, הוא אומר. השיר נכלל בביצועו של יידוב באלבום הבכורה שלו, שנקרא כאמור “הפעם הראשונה”, כשם שיר של נתן זך, שנפטר באחרונה. “הגעתי לזך, מי שהיה גם שכן שלי, תוך כדי טרנד של שירי משוררים שהתפתח בשנות ה־70”, הוא משחזר. “לדעתי, לא במקרה הרבו להלחין את שיריו, למרות שבדרך כלל שירי משוררים בבסיסם אינם מיועדים להלחנה. כששמעתי את מתי כספי שר את ‘כשאלוהים אמר בפעם הראשונה’ (שיר שכתב זך – יב”א), זה עשה לי בומבה כזאת, שרציתי להלחין גם כן משירי זך”.

אף שהוא ארגנטינאי בשורשיו, הוא מסתייג מצפייה בטלנובלות, “זה בכלל לא מדבר אליי, וכך גם כל תוכניות הריאליטי”, הוא אומר. אם כבר, הוא אוהב לצפות בנשיונל ג’יאוגרפיק, בערוץ המוזיקה הקלאסית “מצו” ובשידורי ספורט. הוא נשוי לאליענה, בעלת חנות ספרים, אב ליונתן ולשירה, וסב לנור, לעירא ולניקו. “אני מקווה בשבילם שהעולם יהיה יותר מאיר פנים ומשדר אופטימיות”, הוא מסכם. “נכדים הם משהו ממכר. אני נמס מהמתוקים האלה”.