ישראל קטורזה הוא הסטנדאפיסט המצחיק ביותר בארץ. הוא מספר את בדיחותיו בטבעיות מדהימה. בכל הופעה הקהל נהנה כאילו פגש אותו לראשונה. זה מבחנו של קומיקאי: הצחקתו - אומנותו.
בגל הראשון למגיפה פורסם קטע מתוך שיחת זום שלו עם קבינט הקורונה, שבה תיאר באותנטיות את מצוקת האומנים ועובדי הבמה. "אתם אפילו לא מדברים עלינו, זה כואב לי", אמר אז. "אפילו רק תזכירו אותנו, שנדע שאתם חושבים עלינו". אמיתי, כן וכובש. כמו בסטנד־אפ, כך בזום, כך בחיים. קשה שלא לאהוב אותו.
מיד אחרי הסגר הראשון הוא הוביל קמפיין של משרד הבריאות, והחל לדברר בתשדירים מאולצים את הנחיות הקורונה. כיום ישראל נמצאת בעיצומו של הסגר המהודק הרביעי (או השלישי למניינם), וקטורזה עם קמפיין נוסף תחת הכותרת "ממשיכים לשמור על הכללים, זה עוד לא נגמר".
"הלו צלם, שים מסיכה", הוא אומר בזמן שעובד מול המחשב, "גם על האף, גם על האף". זה מטריד. משהו פה לא מסתדר. אנחנו מכירים את קטורזה מהסיפור על האישה ששולחת את בעלה לסופר. קטורזה מהמלפפונים בחומץ או במלח. קטורזה מהאישה שנזכרת שהיא אוהבת את הגבר דווקא כשהוא רואה משחק כדורגל. קטורזה מהסרטון של אימוני השרירים האחוריים של היד לקראת חשיפת זרוע שרירית לחיסון. אותו קטורזה הופך לדובר מוצלח של שר הבריאות יולי אדלשטיין.
האומן שהצליח לראות את העולם בצורה מדויקת ומשעשעת מהזווית שלנו, היה אמור לדבר מגרונם של האנשים שכורעים תחת נטל המגבלות ופרנסתם המידלדלת, לספר את סיפורם של האזרחים שמפקפקים באמינות ההנחיות ובחוסר היכולת של הסגרים למגר את המגיפה. דווקא הוא עבר להסתכל מהעיניים של הממלכה. מצוקותינו אינן מצוקותיו. הוא כבר מוטרד ממה שמטריד את השלטון - שהאזרחים לא יצייתו.
קטורזה עבר צד. הוא כמו תלמיד שמתנדב להביא גיר למורה ואומר "חבר'ה, תהיו בשקט. אתם מפריעים, ככה היא לא יכולה ללמד". אין בזה פסול, אבל מעכשיו יהיה קשה לשחק איתו כדורגל בהפסקה. הגאונות של קטורזה היא שהוא מצליח, ביד אומן, להבחין בדקויות ולנסח בדיחה מקורית, ממה שכולנו שמנו לב אליו, אבל לא שמנו לב ששמנו לב.
באותה מידה אביב גפן הלחין תחושות של דור שלם לכדי שירים מדויקים. הייתי צעיר כשיצא "אור הירח", ושמחתי שמישהו רואה אותי. באמת הרגשתי ש"שנינו שווים, פחות או יותר", כמאמר השיר. ידעתי שהוא יודע מה שאני יודע, שהאדם נולד לבד, ומת לבד, ובדרך הוא סובל מאהבות נכזבות, הורים דפוקים ומדינה אטומה.
הפגישה של גפן עם ראש הממשלה מאכזבת, אבל היא בעיקר מיותרת. הכסף (70 מיליון שקלים) היה צריך להינתן לעולם התרבות ללא השימוש באומן. בנימין נתניהו אומר "אנחנו דור מחוסן", ואביב עומד לידו ומגחך. הוא יודע שזה לא מאוד מצחיק, אבל זה ראש הממשלה, לא נעים. השימוש של הממלכה באומנות עושה שירות טוב לממשלה, אבל פחות לאומנים.
הביקורת כלפי קטורזה וגם כלפי גפן מעלה שאלות מעניינות: האם האומנות היא שיח בין האומן לקהל, או חד־כיוונית? האם יש לנו בכלל מקום לבקר את הצעדים שעושה אומן בקריירה שלו? והאם המחויבות שלו היא רק לעצמו או גם לקהל? האם זה לגיטימי לתבוע משלמה ארצי שהשיר הבא שלו יהיה יותר "גבר הולך לאיבוד" ופחות "היא לא יודעת מה עובר עליי"?
בשנים האחרונות התרעמתי על חוסר היכולת של וודי אלן לעשות עוד פעם "זליג" או "הרומן שלי עם אנני", אך כבר השלמתי גם עם הסרטים האחרונים שלו. אף אחד לא שואל לדעתי, אבל לגבי "חזרות" אני נגד עונה שנייה, משום שהסיפור כבר סופר בצורתו המושלמת והטהורה בעונה הראשונה, וכל ניסיון לגעת בשלמות נועד לכישלון. לידיעת נועה קולר וארז דריגס.
אושו סיפר על אומן מוצלח שהופיע מול המלך, וכשנשאל מי המורה שלו, ענה שזה מורה שמופיע ביער פעם בחודש. המלך צפה במורה מהיער ושאל: איך זה שאומן היער הרבה יותר מוכשר? אומן החצר אמר שבניגוד אליו, שמנסה להשביע את רצון החצר, אומן היער חופשי מלרצות, שהרי הוא מופיע מול עצים.
האומן בשיאו כשהוא עושה מה שהוא מאמין בו, כמו השיר הראשון של גפן, וכמו הבדיחה המצחיקה הראשונה של קטורזה. להיות אומן יער זה סבבה, אבל אחרי הכל, עצים לא מוחאים כפיים וגם לא משלמים עבור כרטיס.