1. ביום ראשון בשעה שתיים בצהריים, אחרי שסיימתי לשדר את תוכניתי "זהבי עצבני" ברדיו 103FM, ירדתי למונית וביקשתי מהנהג שייקח אותי למגדל המאה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הנהג, מעשן כבד כמוני, הרשה לי לעשן. שיתפתי אותו בהרגשה המחורבנת שלי והחשש שאחרי שאקבל את החיסון השני יהיו לי תופעות לוואי שעליהן סיפרו לציבור.

הגעתי למגדל המאה. שלטים גדולים הנחו את המגיעים לחיסון שני לעלות לקומה הראשונה. עליתי. ליד המכונה המנפיקה פתקית ומספר לתור עמד בחור צעיר ושאל את האזרח שלפניי במה יוכל לעזור. אחר שאל אותי. עניתי שזימנו אותי לשעה שתיים וחצי לקבל חיסון שני. ביקש כרטיס חבר של קופת חולים, נתתי. הוציא לי מספר 476. שאלתי היכן המסך המציין את מספר האדם שנמצא בחדר האחות. הראה לי. היה כתוב על הלוח המספר 475 ומיד התחלף ל־476.

נכנסתי לחדר האחות, נראתה עייפה אך מחויכת. לא הרגשתי כשהזריקה לי את החיסון. ביקשה שאמתין רבע שעה ואם אחוש בטוב שאלך הביתה. השעה הייתה שתיים ו־17 דקות. ירדתי לרחוב לעשן סיגריה ולהמתין בחיל ורעדה לתופעות לוואי. לא היו תופעות ולא היה לוואי. בשתיים ו־38 דקות הגעתי הביתה, מברך את קופת חולים כללית על השירות המצוין והיעיל, אחרי ששנים ארוכות הייתה לי ביקורת קשה על הקופה (בכלל, אני חייב לציין שבשנים האחרונות חל שינוי גדול בכללית והשירות שלהם מעולה).

עברו יומיים. לא כאב לי הראש, לא רעדתי, לא התכווצו לי השרירים, נשארו לי חוש הטעם וחוש הריח. הלכתי שמייח וטוב לב לסניף קופת החולים לקחת כמה סוגי כדורים קבועים שאותם אני נוטל מדי יום. ממש בפתח קופת החולים עצר אותי אדם מבוגר לבוש בלויי סחבות, וביקש בקול תחנונים סיגריה ו־37 שקלים.

אני מביט על הבן אדם, והוא נראה לי מוכר מהעבר הרחוק. אני נותן לו סיגריה ושואל אותו למה הוא רוצה בדיוק 37 שקלים. על הפנים עולה לו חיוך ממזרי. "זה המחיר של קופסת פרלמנט. אם תיתן לי 37 שקלים, אקנה קופסת סיגריות שזה בערך הכמות שאני מעשן ביום ולא אצטרך להשפיל את עצמי לבקש מאנשים סיגריה ברחוב". חייכתי. הוצאתי שני שטרות של 20 ונתתי לו.
"קלטתי שחשבת שאתה מכיר אותי מאיזה מקום ולא זכרת מאיפה", הוא אומר לי. הפתיע אותי. "בוא, נשב כאן על הספסל ואספר לך".

2. ישבנו על הספסל בכניסה לקופת חולים בארי. "תשמע", הוא אומר ופותח במונולוג: "לפני איזה 50 שנה הייתי מהמר כבד. יום אחד ישבתי ליד שולחן הימורים אצל הטריפוליטאי בבית הכחול בתחנה המרכזית הישנה. זה היה לפנות בוקר. אתה נכנסת למועדון עם בוסי, אמנון מגורי ואלי הג'ינג'י. הם שיחקו, אתה עמדת ליד השולחן ועקבת אחרי מה שקורה.

"מישהו נשען על הכתף של בוסי שהיה מופסד בוכטה גדולה, בוסי קיבל עליו קריז, הביא לו נגיחה בראש ופתח לו את המצח, אחרי זה הוא הפך את השולחן. היה בלגן גדול. כמה דקות והלכתם מהמועדון. האמת שלא הבנתי מה נער אשכנזי כמוך, שלא נראה מתאים למקום, עושה עם בוסי, מגורי ואלי הג'ינג'י. אחרי איזה תקופה ראיתי אותך יושב בחמארה (משרץ אלכוהול - נ"ז) עם גומדי ואושרי. וואללה, אמרתי לעצמי, האשכנזי הזה הוא תעלומה".

אני מקשיב לדברים ועדיין לא קולט מי הבן אדם שמולי. "אתה בטח שואל את עצמך מי אני. השם שלי היה פעם חיים 'קומבינה'. היו לי ידיים זהב, ידעתי לאלתר כל מיני קומבינציות לאנשים שנתקלו בבעיות של נטרול מערכות אזעקה, פריצה לכספות. בקיצור, היה לי ראש טכנולוגי וידיים של אומן. את הבסיס למדתי בבית ספר שבח במגמת חשמל, אחר כך עבדתי בריתוך. במקביל למדתי מספרות מקצועית הרבה דברים שהועילו לי בלתת מכות ולעזור לאנשים עשירים להיפטר מעודפי הרכוש שלהם ולחיות כמו מלך, למרות שהייתי בן אדם קטן שאף אחד לא ייחס לו משמעות. לא נהגתי במכוניות פאר, לא פוצצתי כספים על מארחות בברים. בגלל אהבתי להימורים הייתי יושב במועדונים קטנים ומהמר על סכומים קטנים כדי לא למשוך תשומת לב".

חיים קומבינה מחייך חיוך ממזרי, מבקש עוד סיגריה עד שילך לפיצוצייה לקנות קופסה. אני חוכך בדעתי אם להיכנס לבית המרקחת לקנות את התרופות או להמשיך להאזין לסיפור. יצר הסקרנות מתגבר.

"בשנות ה־70 המוקדמות עשיתי כמה מכות יפות, הייתה לי זולה עם הרבה כסף מזומן, קצת זהב, קצת יהלומים, שעונים יקרים, טבעות. בקיצור, סחורה שניקיתי מכספות. יום אחד החלטתי לשנות את הכיוון בגלל שנדלקתי על אחת שגרה בשכירות ברחוב שינקין על יד הבית שגרתי בו עם אמא שלי. ההיא לא שמה לכיוון שלי.

"הייתי יושב בקפה איפה שהייתה מזמינה לקראת הצהריים קפה וקרואסון. הייתי מביט עליה ומרגיש שהפומפה שלי עולה לטורים גבוהים. ידעתי לפצח קופות, אבל לא איך לפצח לב של בחורה. התחלתי לקנות בגדים יפים, שמתי שעון יוקרתי על היד, בבית קפה התחלתי לקרוא עיתון 'הארץ' למרות שלא הבנתי מה אני קורא. ידעתי איפה היא גרה והייתי מתצפת מי בא אליה ועם מי היא יוצאת ולאן. בקיצור, הייתי באטרף".

3. "לילה אחד עמדתי ליד הבית שלה, סתם ככה, חולם עליה אולי תבוא ותאמר לי 'תעלה לקפה' או משהו, כמו שקורה בסרטים האמריקאיים. זה לא קרה. במקום זה ראיתי אותך מגיע במונית, יורד, קופץ מעל הגדר של חנות הפרחים והעציצים, מרים עציץ גדול ונכנס לחדר המדרגות שלה, האור אצלה נדלק והבנתי שהבאת לה את העציץ. אחרי יומיים היה אותו קטע, באת במונית, גנבת עציץ גדול ועלית אליה. רציתי להרוג אותך מקנאה".

"כמה חודשים אחרי זה ראיתי בעיתון שהסתבכת באיזה מעצר כחשוד בשוד יהלומים בגרמניה", חיים קומבינה לוקח אוויר. אני קולט שהוא מתקשה לנשום וגם יש לו חרחורים שקצת מפחידים אותי. שלא ירסס אותי בנגיפי קורונה. אני מתרחק ממנו קצת ומבקש שירים את המסיכה מעל האף ושיתחיל לסיים לפני שיסגרו את בית המרקחת.

"תשמע איך נגמר הסיפור", הוא אומר בקול דרמטי. "לילה אחד התמסטלתי, קפצתי מעל הגדר של החצר הצמודה לחנות הפרחים, הרמתי את העציץ שנראה לי הכי יקר ועליתי לדירה של הבלונדית. צלצלתי בדלת. כמעט עשיתי במכנסיים מפחד והתרגשות. נתתי לה את העציץ ואמרתי לה שאני חבר שלך ושהעברת לי הודעה וביקשת שאביא לה עציץ.

"הבחורה תפסה עליי קריזה והתחילה לצעוק שנמאס לה ממשוגעים שבאים אליה באמצע הלילה עם עציצים, שהדירה שלה לא משתלה, ושאם אני לא עף לה מהעיניים עם העציץ היא מזמינה משטרה. ניסיתי להרגיע אותה שבאתי בכוונה טובה, וזה עוד יותר הטריף אותה. ואז היא צעקה למישהי שהבנתי שהיא השותפה שלה לדירה. 'החבר הפסיכי שלך שהיה בא עם עציצים באמצע הלילה שולח עכשיו את החברים שלו עם עציצים. נמאס לי ממך, מחר את עוזבת את הדירה, אני לא יכולה יותר'.

"התחפפתי משם והלכתי לחמארה באלנבי, לדפוק את הראש. על המזל החרא שלי, כשיצאתי מסטול לגמרי מהחמארה הייתי מיואש מהחיים. הלכתי לבר 51 ברחוב הירקון, עבדה שם מארחת אחת שלפעמים הייתה משחררת לי לחצים מאחורי הווילון והייתי משחרר לה 50 דולר. היא קלטה שיש לי חבילה שמנה בכיס וניסתה לכייס אותי. מהאינסטינקט הבאתי לה פצצה בפנים. היו צעקות, הגיעה משטרה, לקחו אותי למעצר. הבלשים של המוסר לא פראיירים. ראו עליי את השעון, את הטבעת, את החבילה של הירוקים, הוציאו צו שופט ובאו לעשות לי חיפוש בבית".

"זהו, הלך עליי, מצאו המיקרובים את הזולה, עשו מסדרי זיהוי לרכוש, הלבישו עליי תיק שמן ואכלתי אותה ארבע שנים בפנים ועוד מאסר על תנאי". התחלתי לאבד את הסבלנות, קמתי ואמרתי בנימוס לחיים קומבינה שייזהר לא לחטוף קורונה ושישמור על עצמו. "תיזהר גם אתה", אמר לי ואז התהפך לגמרי והתחיל לצעוק: "אובחנתי חיובי לקורונה, ואולי אחרי שישבנו כל כך הרבה זמן קרוב והשתעלתי, גם אתה תחטוף את המחלה, כי אף פעם לא סבלתי אותך, יא שמאלני, מניאק, בוגד, מפיץ מחלות, אנרכיסט".

חיים קומבינה קיבל קריזה והתחיל לרעוד. "אני שונא אתכם, אשכנזים מתנשאים. אני נשארתי בזבל ואתה נעשית שחקן. טלוויזיה, סרטים, רדיו, עיתונים. אני, מה יש לי? אין לי כלום".

נכנסתי לבית המרקחת ועל הדרך ביקשתי מאיש האבטחה שיזמין אמבולנס, כי האיש שצועק בחוץ הוא חולה קורונה מאובחן וצריך לאשפז אותו דחוף לפני שידביק עוד אנשים. 