בשבת חגגנו יום הולדת שנתיים לקטנה. באופן כללי במשפחה שלי ימי הולדת אף פעם לא היו עניין גדול. ברכות, לפעמים ארוחה משותפת וזהו. החגיגה מסתיימת.

עם הזמן המועד המדובר היה אצלי לעוד יום שגרתי. נדמה לי שבשנים האחרונות עבדתי כמעט תמיד בתאריך הנקוב ובמהלכו השגרה הייתה קבועה: מגיעים כמה טלפונים מבני משפחה שמברכים, ואחר כך מתנהלת שיחה עם אשתי, כשגולת הכותרת שלה היא שחייבים לעשות משהו. לפעמים מוצאים זמן, לפעמים לא. בדרך כלל לא עושים כלום.

כשיש ילדים, זה כבר עניין אחר לחלוטין. בעולם שבו כל קבלת שבת בגן היא אירוע רב־משתתפים עם שולחנות מלאים בכל טוב ורפרטואר מוזיקלי אינסופי, וכל ערב חג מתפתח למחזמר ענק הכולל שירים, מטעמים ומתנות - יום הולדת מקבל מעמד מיתי.

בכלל, בשנים האחרונות בארץ כל הזירה צמחה לטרלול אחד גדול. זה מתחיל בצורך להביא כוכב ילדים מפורסם שיבדר את הזאטוטים וממשיך עד לכיבוד שעלותו דורשת משכנתה. כשהיינו קטנים, אחד האבות היה תופס יוזמה, חובש כובע ישן מפורים על הראש ומאלתר קטע קומי, תוך כדי גרימת מבוכה אדירה לצאצאים, כשברקע נשמעים קולותיה של האם המתמוגגת. מי שהביא קוסם מיומן או מפעיל עם גרם של ניסיון נחשב למשקיען. מיליונר.

אני זוכר שבזמן שהייתי בגן נחת אצלנו חקיין באמצע חגיגת יום הולדת. זה הותיר אותי המום לגמרי. האיש התמחה בבידור קל שלא קשור לקטנטנים. עד לבגרותי היה נראה לי מוזר שצפיתי עם שאר הילדים בשעה עמוסה בחיקויים של מנחם בגין וצביקה פיק, ועדיין במשך שבועות ארוכים לא הצלחתי לעכל את הפלא שחוויתי: הופעה מקצועית במהלך אירוע של ילד אחר מהשכונה.

בעידן הנוכחי הדברים מתנהלים קצת אחרת. הכל ראוותני, תחרותי וגדול. הנוכחות של כוכבי ילדים הפכה לסמל סטטוס הכרחי באירוע, ואיתו מגיעה כמובן גם הוצאה כספית מפלצתית. תינוקות שעוד לא הוציאו מילה אחת מפיהם מוצאים עצמם מוזמנים למופע שלם של שירים וריקודים מבית היוצר של אחד מערוצי הטלוויזיה הפופולריים, שכולל פיגורה מפורסמת, רקדנים, פלייבק ופרסים. לא בטוח שזה מה שהם רוצים, אבל די ברור שהמופיעים עושים בוכטות יפות.

ככל שהסטטוס של ההורים גבוה יותר או הרצון שלהם ליצור רושם גדל, השם של האושיה זוהר יותר. פתאום מ־30 דקות של יציאה מהשגרה נכנסים למופע ברמה של האבנים המתגלגלות בפארק הירקון. וזה לא מסתיים שם. היו זמנים שבהם חצי מלפפון בפיתה מהמכולת עם קצת חומוס עשו את העבודה. הוסיפו גם במבה וביסלי לגיוון וקינחו בעוגה ביתית שנאפתה מראש וכולם היו מבסוטים אש. התמימות והצניעות האלה נעלמו. אני מנסה לחשוב על גורלו המר של הורה שיעז להגיש פיתה שאינה מחיטה מלאה וחומוס מחנות ונהיה לי רע. זה יכול להיגמר בתביעה משפטית ובחרם. תביא "כיפלי"? תמצא את עצמך מוזמן לשימוע במועצה לשלום הילד באשמת הזנחה.

הטרנד העדכני הוא "בר מתוקים", לא פחות ולא יותר. "בר", כמו בלאס וגאס. בריות שלא מנגבות את האף בעצמן מקבלות בופה עצום של ממתקים במגוון שלא היה מבייש ארוחת בוקר בבית מלון מפואר באילת. עשרות סוגים של סוכריות, מטבלים ושוקולדים. הכל על רקע צבעוני של סימבה, אלזה ושאר החברים שהפכו לחלק מהמועדון.

הקורונה והסגר הפכו את יום הולדת שנתיים של מיכאלה לאירוע קטן ואינטימי. לפחות נושענו מזה בעקבות התחלואה המחרידה. אמא אפתה עוגת שוקולד ופיזרה עליה סוכריות צבעוניות. זה יצא די טעים, לפחות על פי ההערכה הקולינרית המוטה של אבא. הזמנו מחנות ברשת מתנה פשוטה וחינוכית: פאזל חיות, והוספנו בלון הליום שנראה כמו הכלאה בין ג'ירפה לנמר. זה מה שהצלחנו לארגן.

ישבנו יחד שלושתנו, משפחה גרעינית בימי מגיפה, ושרנו שירי יום הולדת. הקטנטונת התמוגגה. היא אכלה את העוגה, לא הפסיקה לפזם וקרנה מאושר. לא נרשמו חסר וטראומה כלשהם מהיעדרם של פזזנים מקצועיים. והבלון? היא הלכה לישון וסירבה להיפרד ממנו לאורך לילות וימים, ואני מפחד לחשוב מה יקרה כשהוא יתפוצץ או יעוף לשמיים.