ב־26 במרץ 2020, בשעת צהריים מאוחרת, התכנסו בלשכה של שאול מרידור, אז ראש אגף התקציבים, שורה של בכירים במשרד האוצר, בהם המנכ"ל אז שי באב"ד, הכלכלנית הראשית באוצר שירה גרינברג, ראש רשות המסים ערן יעקב והיועץ המשפטי של האוצר אסי מסינג.
הדיון שהיה על הפרק: היקף תוכנית הסיוע הראשונה בעקבות משבר הקורונה. המספרים שעפו אז באוויר, בהובלת מרידור, נעו בין 15 ל־20 מיליארד שקל. אלו המספרים שמעידים יותר מכל על הניתוק, האטימות וחוסר היכולת של מרידור ואנשיו באגף התקציבים להבין את עומק המשבר והשפעתו על המשק ועל האזרחים.
מרידור ושות' החליטו בתחילה לשחק אותה "בונקר" על אותם 20 מיליארד שקל כדי שהפוליטיקאים לא יוכלו לסטות מהקו שהתוו להם הפקידים. הצוות החליט בהמשך "להתגמש" על המספר בלחצו של באב"ד ו"הסכים" על 30 מיליארד שקל - היקפה המוצע של תוכנית הסיוע הראשונה לאחד המשברים הגדולים בעשורים האחרונים.
לאחר הדיון הפנימי היתה שיחת ועידה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ונגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. נתניהו ושר האוצר בזמנו משה כחלון לחצו כמובן לתת הרבה יותר. הנגיד אמר בשיחת הוועידה שדיבר עם אחד מחבריו בגרמניה ושם נותנים הרבה יותר. נתניהו אמר בשיחת הוועידה בפני הנגיד שהמספרים שעפים באוויר נמוכים מדי ו"הזויים", והנגיד הסכים שזה יכול לעלות ל־60 מיליארד שקל. אלא שנתניהו קיבע את האוצר על מספר אחר - באמצעות התקשורת - 80 מיליארד שקל. זו הדרך היחידה שבה אפשר לשכנע את הפקידים ולהציב אותם בפני עובדות. באגף התקציבים היו שכעסו על הנגיד מאחר ש"זרם" עם נתניהו.
וככה, בלילה אחד, קפצה חבילת הסיוע הראשונה לקורונה מ־15 מיליארד שקל הקמצניים עד מאוד של מרידור ל־80 מיליארד שקל, שעליהם הכריז נתניהו. זו עוד עדות לכך שמרידור ואגף התקציבים לא הבינו את עומק המשבר, לא הבינו את הצורך בחבילת סיוע גדולה ומהירה - וחוסר ההבנה הזה התגלגל אחר כך לעיכוב בזרימת הכסף, בייחוד לעצמאים. עוד דוגמה עצובה לקהות החושים של הפקידים ולפגיעה שלהם באזרחים.
תזכורת: היקף התוכנית הכלכלית למשבר הקורונה עמד נכון לסוף 2020 על כ־137 מיליארד שקל, ושיעור הביצוע, כולל התחייבויות לשנה זו, עומד על 80%. מובן שהיד עוד נטויה בשנת 2021, כך שההצעה הראשונית של מרידור עמדה על פחות מ־10% מהיקף החבילה הכוללת שבסוף ניתנה - וזו חבילה שהיא ממש לא בין הנדיבות בעולם. איזה ניתוק של הפקידים!
פניתי פעמיים למרידור בנוגע לדברים, אך הוא סירב להגיב. מעניין, חשבתי שהוא בעד שקיפות לציבור. התברר לי שהוא שקוף רק בדברים שנוחים לו.
"שלושת השלבים"
בעבר תיארתי פה בהרחבה את הליקויים בתפקודו של אגף התקציבים לדורותיו, הן בקביעת התקציב (צורה של בלוף) והן בדרך שבה הם כופים את משנתם על נבחרי ציבור. אחד הבודדים שהעז לצאת מתוך המערכת נגד אותה "חונטה" הוא באב"ד, מנכ"ל האוצר לשעבר. בתוכנית "עובדה" הוא תיאר במדויק את הצורה שבה "עובדים" באגף התקציבים. "תורת שלושת השלבים", הוא קרא לזה, "מסמוס, טרפוד וטינוף". חבל שבאב"ד לא זכה לראיון רחב כפי שזכו לו המנכ"לית לשעבר קרן טרנר אייל ומרידור.
למה הוא התכוון? אני מניח, מניסיון רב שנים, שכוונתו הייתה לשלבים הבאים: בשלב הראשון, כשהחלטה של נבחר ציבור (שר אוצר או החלטה כלכלית של כל שר אחר) לא מוצאת חן בעיני אגף התקציבים - מנסים למסמס אותה, למרוח אותה, לא להוציא אותה לפועל. אם שלב מסמוס ההחלטה לא מצליח, השלב הבא הוא טרפוד באמצעות הכלים המשפטיים. הולכים ליועץ המשפטי של משרד האוצר, אסי מסינג היום, ומבקשים חוות דעת שקובעת שההחלטה "לא סבירה" - קלאסיקה של שימוש בחוות דעת משפטיות מוזמנות, רק כדי לטרפד את ההחלטות שלא באות להם טוב בעיניים. אם השר בכל זאת מתעקש, או פונה ליועץ המשפטי לממשלה, שהופך את ההחלטה של היועץ המשפטי באוצר, עוברים לשלב הבולט ביותר - טינוף: פנייה לכל כלי התקשורת כדי להציג את השר כעושק הקופה הציבורית ואת הפקידים כ"שומרי הסף", אלה ששומרים על הקופה הציבורית מפני הפוליטיקאים.
צריך להבין: לאגף התקציבים, הן למי שעומד בראשו והן לפקידיו, יש קשר ישיר ורציף עם כל כתבי הכלכלה בישראל, שאיתם הם נמצאים ביחסי תן וקח, בדיוק כמו בעולם המשפט. אנשי האגף נותנים לעיתונאים סיפורים - ובתמורה העיתונאים הופכים לכלי טינוף אישי נגד הפוליטיקאים ונגד מקבלי ההחלטות. השיטה הזו, למרבה הצער, עבדה די טוב מקדמת דנא עבור אגף התקציבים - עד שהיא התהפכה עליהם בשנה־שנתיים האחרונות.
שיפנו למבקר
איך התהפכה? השורה התחתונה היא שמרידור וטרנר אייל, בהופעתם הטלוויזיונית האחרונה, פגעו בעצמם בפקידות שהם כה מקדשים ולמעשה הרסו לחלוטין את האמון שבין הדרג הפקידותי לבין מקבלי ההחלטות. אכן, התפקיד של הפקידות המקצועית הוא לייעץ, רק לייעץ, להמליץ על מדיניות מסוימת ובסופו של דבר ליישם את מה שמחליטים נבחרי הציבור. המערכת הזו בנויה על יחסי אמון בסיסיים בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי. ברגע שיש אמון והפקידים מכירים במגבלותיהם - המערכת אמורה לעבוד היטב. ברגע שאין אמון, וכרגע אין, הרבה בגלל אותה שיטת עבודה (מסמוס־טרפוד־טינוף), הפוליטיקאים לא סומכים על הפקידים שלהם וממדרים אותם (בצדק) מתהליך קבלת ההחלטות.
מה עשו מרידור וטרנר אייל? לטענתם, הם היו, ובייחוד מרידור, עדים לדברים לא חוקיים לכאורה של "משחק במספרים", של איומים וסתימת פיות (דברים כלליים מדי). אם כך הם פני הדברים - הכתובת שלהם הייתה צריכה להיות היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. יתכבדו מרידור וטרנר אייל ויפנו באופן דיסקרטי עם הוכחות לשני הגופים הללו, ובבקשה, שאלו יבדקו ויפרסמו, אם אכן יש צורך בכך. עם כל הכבוד, משרד האוצר וכל משרד אחר, אינו שייך לפוליטיקאים וגם אינו שייך לפקידים. אם נעשים מהלכים שאינם חוקיים ושהם לא כדין לכאורה - אז יש גופים שמבקרים במדינה דמוקרטית.
איפה הבעיה? במקום לפנות לגופים הללו, מרידור ושות' פנו כרגיל לתקשורת, אולי מפני שהטיעונים שלהם היו חלשים וכלליים מדי. אז ככה: התקשורת היא ממש לא הגוף לפנות אליו בנושאים הללו. היא לא מסוגלת לאזן ולבקר כי היא חיה מכף ידם של הפקידים ותלויה בהם.
והחמור מכל: באותו רגע של פנייה לתקשורת, הפקידים משרתים כלי פוליטי, בייחוד אם זה בתקופת בחירות. כיוון שמדובר בשני מחנות, "רק ביבי" ו"רק לא ביבי", הפנייה לתקשורת מתורגמת מהר מאוד לכלי ניגוח. הן מרידור והן טרנר אייל היו צריכים וחייבים להבין שפנייתם לתקשורת בתקופה רגישה כזאת משרתת את מחנה "רק לא ביבי" ומציירת אותם, בצדק, כפקידים שמונעים משיקולים פוליטיים. ככה לא בונים אמון לפקידות - ככה הורסים אותו.
וראוי להזכיר את הברור מאליו: מרידור וטרנר אייל הם בסך הכל פקידים, גם אם מוכשרים מאוד בעיני עצמם. אם אתם רוצים להיות פוליטיקאים, לכו לפוליטיקה ותביעו את העמדות הפוליטיות שלכם בריש גלי. אבל כל עוד אין הכרזה כזו, אתם כפקידים לא יכולים לשרת או לשמש ככלי עבור הפוליטיקאים באמצע קמפיין בחירות. תזכורת: מרידור עושה זאת כבר פעם שנייה. עוד בתפקידו כראש אגף התקציבים הוא נפגש עם שר הביטחון בני גנץ במועד א' של הבחירות ואמר לו שמצבנו "קטסטרופה מבחינת הגירעון" - וזה עוד לפני משבר הקורונה - אמירות שגנץ השתמש בהן (אגב, היועץ המשפטי לממשלה אישר בזמנו לפתוח נגד מרידור הליך שימוע). כלומר, זו הפעם השנייה שמרידור משתמש בתקשורת כדי להתערב בבחירות ולשמש ככלי של אחד הצדדים בקמפיין פוליטי. זו התנהלות חמורה ובוודאי שאיננו הולמת פקיד "מקצועי".
אדרבא, אם למרידור יש טענות מוצקות - לא רק שזכותו ללכת למבקר המדינה, אלא חובתו לעשות כך. אבל מרידור בחר לרוץ לתקשורת ולא למבקר המדינה, עדות לחולשת טיעוניו ולחוזקת מניעיו. למי שעוקב אחרי פעולותיו של מרידור אין מנוס מהמסקנה: האיש עשה סיבובים תקשורתיים כדי לדפוק את מחנה "רק ביבי", כדי להאדיר את שמו וכדי שבמחנה הפוליטי הנגדי הוא ייצא גיבור ללא חת. ככה מתנהג פקיד מקצועי? לא, ככה מתנהל פקיד עם כוונות פוליטיות.
סכין בגב
ניחא הפוליטיקה, אלא שההתנהלות של מרידור וחבריו לאגף התקציבים גרמה לנזק כבד: היא העצימה את הקרע בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי. מה רואים הפוליטיקאים? שהדרג המקצועי מטנף עליהם בתקשורת ללא הפסקה ומתדרך עליהם באופן אישי. אז מה עושה הדרג הפוליטי (שוב בצדק)? ממדר את הדרג המקצועי מהדיונים ולא משתף אותו בהחלטות. אם פוליטיקאי רואה בפקידים שלו כעין גיס חמישי, כמי שחותרים תחתיו, כמי שמטנפים עליו כל הזמן בתקשורת וכמי שתוקעים לו סכין בגב - למה שיטה אוזן לעצותיהם?
מה התוצאה? מרידור וחבריו פגעו ביכולת של הדרג המקצועי להשפיע על תהליכים מקצועיים. איש לא מדבר על סתימת פיות בתהליכים הללו, הפקידים אכן רשאים וחייבים לומר את דעתם. אולם ברגע שיוצאים מהחדר, מיישרים קו עם הדרג הפוליטי ומיישמים את ההחלטות - בלי נסיונות מסמוס וטרפוד. יש שר אוצר, יש ראש ממשלה - זו אחריות שלהם ולא של הפקידים. ככל שהאמון יהיה גדול יותר, גם יכולת ההקשבה של הפוליטיקאים לפקידים שלהם תהיה גבוהה יותר. ברגע שאין על מי לסמוך, גם אין עם מי לעבוד - וזה כרגע המצב.
מרידור וחבריו מתקשים להבין דבר פשוט מאוד: אתה לא יכול לנהל מדיניות כלכלית מקצועית כשאתה מדליף מתוך דיונים במהלך משבר, במטרה "ללכת על הראש" של פוליטיקאי או של פקיד אחר במשרד האוצר שלא מיישר קו עם תפיסת העולם של אגף התקציבים. אתם הפקידים מלינים שאין "עבודת מטה מסודרת"? איך אתם רוצים שתהיה עבודת מטה מסודרת כשאתם מתדרכים בלי הפסקה ומשמיצים בלי הפסקה? זו עבורכם "עבודת מטה מסודרת"? להדליף מתוך דיונים כדי לעשות שיימינג למשתתפים בדיון?
שני פריבילגים
כשצפיתי בהופעתם הטלוויזיונית של מרידור וטרנר אייל התביישתי שאלו הם פקידינו, שמציגים את עצמם כ"מוכשרים", כ"שומרי הסף" וכ"מקצועיים". ראיתי שני פריבילגים שבאו להאדיר את עצמם ולטנף על אחרים באצטלה של דאגה לציבור. שניהם הצטלמו בבתיהם רחבי המידות עם הגינות (מרידור בבית הכרם בירושלים, לפי המכתב לפני התביעה שנשלח לו מישראל כ"ץ), סמל לעומק הניתוק של השניים. היהירות, השחצנות ותחושת העליונות של אנחנו ואנחנו ואנחנו נשבה כל העת מדבריהם.
טרנר אייל, בת 41 בלבד, כינתה את פרופ' אבי שמחון (בן 62), יועצו הכלכלי של נתניהו ויו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, "משוגע", את ועדת הכספים "מטורפת" ואת ששת המיליארדים שהוקצבו למענקים "ארורים". זו לא צורת התבטאות של פקידה מקצועית, זו התבטאות של מי שאינה ראויה לכהן בשירות הציבורי. היא צירפה לצילומים את ילדיה משחקים בבימבות חשמליות ענקיות בחצר ביתה, וכשנשאלה על המענקים ענתה שאנשים כמוה לא צריכים אותם והיא קנתה איתם מתנפחים לחצר בשביל הילדים. גברת טרנר אייל, אם קנית מתנפחים לחצר, הוכחת שגם מענקים לאנשים מנותקים כמוך עשו את העבודה: עובדה, צרכת איתם ותרמת את תרומתך הצנועה להנעת הכלכלה. ושנית, אם חשבת שהמענקים ה"ארורים" הללו כה נוראיים יכולת לתרום אותם לשכבות החלשות. במקום זה בחרת להצטלם בביתך הפרטי, עם ילדייך ועם צעצועי הענק שלהם, בשעה שלבך יוצא אל האזרחים ואל התקציב שלהם. אבוי, אין תקציב, אין תקציב, אין תקציב, זעקתם את ומרידור ושכחתם לומר כאנשי "מקצוע" שהכלכלה הישראלית מתפקדת מצוין בלי אותו תקציב, עם שבחים של חברות דירוגי האשראי ועם גביית מסים בריאה יחסית למשבר.
טעות גדולה
ישראל כ"ץ עשה טעות גדולה כשמינה את טרנר אייל למנכ"לית האוצר. טרנר אייל, יוצאת אגף התקציבים, היא מאותו דנ"א של שאול מרידור. אפשר להוציא את הפקידים מאגף התקציבים, אבל אי אפשר להוציא מהם את רוחו של האגף. הראיון איתה המחיש עד כמה היא מעריצה את מרידור, והתנהלותה כמנכ"לית לזמן קצר המחישה עד כמה היא חלק מניסיון ההשתלטות של האגף על משרד האוצר.
כשנכנסה לתפקיד היא מינתה את כפיר בטאט לראש המטה שלה. בטאט היה רכז באגף התקציבים, עוד אחד מהאנשים הצעירים וה"מוכשרים" כביכול באגף שחושבים שהם מנהלים את המדינה. המינוי הזה, דווקא של יוצא אגף התקציבים, בתיאום עם מרידור, היה בבחינת איתות בתוך משרד האוצר, שאנשי אגף התקציבים משתלטים (שוב) על עמדות המפתח, בניצוחו ובברכתו של מרידור (טרנר אייל סירבה להגיב על הדברים). מה, אין אנשים מוכשרים זולת אנשי אגף התקציבים לשמש כראש מטה מנכ"לית משרד האוצר? ודאי שיש, אבל כך עובדת חונטה וכך עובדת קליקה: תופרת מינויים של אנשי שלומה, ממנה את אנשיה כדי לשלוט על תהליך קבלות ההחלטות, מעל לפוליטיקאים וגם מעל לציבור, שהיא אמורה לשרת אותו. אלו צעדים שהרסו את האמון, גם הציבורי, לא רק של הפוליטיקאים.