הדבר שמאפיין את האווירה השוררת במדינה כיום הוא ההמולה. משום מה, אין דבר כמעט שאנחנו עושים, בכל מגזרי החיים שלנו, שאינו מלווה בהמולה, בדיבור רם, בצפירות, בצעקות, בשריקות. אנחנו צופרים במכוניות שלנו יותר מבכל מקום אחר בעולם. נקלעתי לא פעם לפקקי תנועה ארוכים באירופה, בארה"ב, אפילו בדרום אמריקה. בשום מקום לא צפרו כמו אצלנו.

בבתי הקפה ובמסעדות (כשעוד יכולנו לבקר בהם), בתור לחיסון, בהמתנה בקופת חולים, בכניסה לחנויות שבהן צריך להקפיד על שמירת מרחק - אין רגע שקט. יש המולה. לעתים סוג של רחש המעיד על חוסר מנוחה, ודיבור בקול רם בין אנשים המרוחקים זה מזה. וכמובן, שיחות בטלפון הנייד. עם אוזניות, בלי אוזניות. אין שום התחשבות באפשרות שהעומד בסמוך לא מעוניין להיות שותף לחוויות של המדבר הקולני עם בני משפחתו, עם שכניו או עם חבריו לעבודה. הכל מתערבב בכל.

אך ההמולה הזו לא מתחילה ולא מסתיימת במרחב הציבורי. אנחנו מוצפים באמצעי תקשורת. אין ספור תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט. אף אחד מהם לא מקפיד על טון מאופק. אם אפשר לצעוק, להרים את הקול, לנזוף, להשתפך - אז למה לא. הדיונים שמתנהלים בהרכבים שונים בערוצי התקשורת אף פעם לא יקפידו על הקשבה, על תשומת לב למה שהאחר אומר, על איפוק וסבלנות לתת לזולת להשלים את דבריו לפני שמסתערים עליו בשצף קצף. זה נכון לגבי האורחים בשידורים כמו גם לגבי המארחים. האם יעלה על הדעת שמראיין המארח איש ציבור, מנהיג, ח"כ, שר, ראש עיר או מועצה, או סתם אזרח מזדמן - יניח לו לסיים שני משפטים ברצף בטרם יסתער עליו?

משהו בסיסי בתרבות החיים שלנו מעיד על חוסר מנוחה, על חוסר ביטחון עצמי, על היעדר שלווה פנימית, על חרדה.

האירועים שמסביבנו בוודאי תורמים לאווירה, המולידה את ההמולה שמעצימה את הרעש. הקורונה, גם בגרסה היותר מאופקת שלה, היא איום של ממש על בריאותנו ובריאותם של היקרים לנו. שיעור הנדבקים ומספרם אינו מזין אותנו בתחושת ביטחון שהכל מסתדר. להפך - יש פער שהולך ומחריף בין הציפייה שהכל יחזור לנורמליות המוכרת לנו לבין האמצעים ההופכים את כל סדרי חיינו ללא נורמליים.

# # #

אנחנו הכי מחוסנים בעולם. שברנו שיא עולמי. הגענו להישג המרשים ביותר בהשוואה לכל מדינה אחרת. רבים מאיתנו מסתובבים עם חיסון שני. ובאותה עת עצמה אנחנו מגבירים את הסגר, מצמצמים את חופש התנועה ואת גמישות ההסדרים שמאפשרים לנו לקיים אורח חיים סביר. השמיים נסגרים, שדה התעופה שומם, המומחים משוכנעים שאנחנו מתקרבים לשיאים חדשים של מספר נדבקים ביחס לגודל האוכלוסייה ושל שיעור חיוביים מכלל הנבדקים. המספרים לא יורדים - הכל עולה. מספר המחוסנים, כמות החיסונים, כמות הנבדקים, כמות הנדבקים, ולצערנו גם מספר הנפטרים.

בנימין נתניהו מודיע על התוכנית הכלכלית החדשה לסיוע במשבר הקורונה

ובתוך כל ההמולה הזו, מצבם הכלכלי של מאות אלפי אזרחים הולך ומתערער. בשום מדינה בעולם לא גובשו כל כך הרבה תוכניות להצלת המשק, לשיקום הכלכלה, לשיפור מצבם של הרבים שאיבדו את מקום עבודתם. אך שום תוכנית לא מאושרת, שום יוזמה לא מיושמת, שום מחשבה לא באמת מוסכמת. שר האוצר נלחם בעוזריו, ראש הממשלה נוזף בפקודיו, שר הבריאות חולק על מומחיו, הרופאים מתנגחים זה בזה.

הרעש והמהומה לא פוסקים. האזרחים מתקשים להבין אם המצב באמת כל כך רע או שהוא מצוין. אם הוא מצוין, אם אנחנו אלופי העולם, אז למה צריך להפעיל אמצעי סגר כל כך קפדניים, כמעט חריגים גם בקנה מידה עולמי? למה ילדינו לא הולכים לבתי הספר, מדוע כל המסעדות, בתי הקפה, אירועי התרבות, התיאטראות ובתי הקולנוע סגורים ומסוגרים? אם באמת המצב נהדר, אז למה הוא נראה נורא? ובעיקר: למה הוא נשמע נורא?

ואם, כפי שרבים מאיתנו חוששים, המצב אינו טוב, ובעצם לא רק שאיננו אלופי העולם - אולי אנחנו בתחתית הרשימה ומצבנו רחוק מלהשתפר - מדוע הדברים לא מוצגים לציבור כפי שהם? מדוע הבלבול, אי־ההבנות, המחלוקות, היעדר המשמעת, האכיפה הבררנית, ההבחנה בין החילונים שחייבים להיות בסגר קפדני ובין החרדים, שנותני החסות הפוליטיים שלהם יכולים לסחוט את ראש הממשלה ולהכריח אותו לציית לצרכים שלהם, במחיר של הדבקה המונית, מהומות והתנגשויות עם המשטרה?

והמהומה הזו רועשת, צעקנית, מזכירה פאניקה, מצב של אסון שיצא משליטה.

ובמרכז - עומד אדם אחד בלבד שלא יודע לדבר לציבור. לדבר - לא לנהום ולא לנאום. לא להטיף מוסר, ולא להתרברב. לא לייצר דרמה של אסון היסטורי שלא היה כמוהו מאז ימי הביניים, ולא לעורר פאניקה שמסכלת כל סיכוי של הידברות שקטה, היערכות מאורגנת וסיכוי להחזיר את חיי החברה הישראלית לבסיס של נורמליות ושפיות. הרעש בלתי נסבל. ההמולה לא ניתנת להכלה.

# # #

אין פתרון פשוט. לאף אחד ממותחי הביקורת המוצדקת על ראש הממשלה אין נוסחת קסם שהייתה יכולה לחולל שינוי דרמטי ומהיר למצב הקשה שבו אנחנו נתונים. אך בתוך כל האנדרלמוסיה הזו רבים משוועים לקול אחר, רגוע, צלול, בוטח, משדר אנושיות רכה, אבל מקרין עוצמה וכוח - כזה שלא יטיף מוסר, לא יעניש, לא יפתה, לא יעמיד פנים ולא ישחק בכאילו. פשוט. ידבר אל הציבור הישראלי ממקום של מישהו שחי את המצוקות שלו אבל מסוגל ליצור אווירה של תקווה, של סיכוי, של אופק אחר.

חשבתי על כל הקולות שאנחנו שומעים, של כל מי שרץ עכשיו לכל תחנת שידור, ערוץ טלוויזיה, אתר חדשות - ומנסה להגיד משהו שאף אחד באמת לא שומע. לא הצלחתי לזהות אף קול אחד כזה, שאנחנו באמת רוצים להקשיב לו. שאנשים שכל יום מתדרדרים במדד הייאוש היו רוצים לשמוע.

חשבתי גם על כל הקולות שאיננו שומעים. נדמה לי שאני שומע בתוכי קול כזה. הוא שייך לעמוס עוז. קול של מישהו שלא מתמודד על שום מצביע, שלא נלחם על שום קרדיט, שלא זקוק לשום הכרת תודה. שלא רוצה שום פריבילגיה. קול של מישהו שמדבר מתוך המעמקים של תחושת הסולידריות, השותפות והאחדות, שפעם ידעה לחבר את כל האנשים החיים בארץ.

הקול הזה לא נשמע. כי האיש איננו. מי שיכול היה להשמיע אותו - כבר לא איתנו. בדיוק בזמן שבו הוא היה כל כך חיוני - דווקא אז עזב אותנו - עמוס עוז. הקול הצלול, הבהיר, האנושי, הציוני, היה יכול לגבור על כל הרעשים. היינו מקשיבים לו - לו רק היה.
אבל נשארנו עם כל הרעשים.

[email protected]