1. על חוט השערה
אזרחים במדינה דמוקרטית לא אמורים להשלים עם מצב כזה: מדינה מוכת מגיפה דוהרת ל־5,000 מתים. תחלואה מתפשטת במהירות למרות מבצע חיסונים מדהים. מגזר אחד בתוך המדינה פשוט מצפצף על הכללים, על החוקים, על תקנות הסגר, על הערבות ההדדית, על "ונשמרתם לנפשותיכם". אל תאמינו לקשקושים על "רוב מכריע" של חרדים שמצייתים לתקנות. כן, רוב החרדים נשמעים לכללים, אבל רוב זה לא מספיק.
כדי שהקורונה תיבלם, צריך שמערכת החינוך החרדית תיסגר. כולה. כמו המערכת החילונית. כמו המערכת הערבית. וזה לא קורה. במגזר החרדי ההוראות לא מגיעות מהמדינה, אלא מסמכות אחרת. כנסו רגע לפיד הטוויטר של העיתונאים האמיצים ישראל פריי, יקי אדמקר ויאיר שרקי ותראו את הסרטונים, את התמונות, את הלימודים, את הטישים, את החתונות ואת הקללות. צפו ותתפלצו.
זה לא קורה, כי גדולי הדור של החרדים ממלאים פיהם במים במקרה הטוב, או מורים על פתיחת תלמודי התורה והכוללים במקרה הרע. זה לא קורה, כי המדינה לא אוכפת את כלליה. כי אין קנסות, ואם יש אז הם מבוטלים בדיעבד. כשהמדינה מחליטה להגדיל את הקנסות, מגיע משה גפני, מאיים בשפה בוטה על ראש הממשלה, והוא מתקפל ומורה לנסח "פשרה". אף אזרח בשום מדינה לא היה נותן לדבר כזה לקרות ולסכן את בריאותו ואת חייו. בישראל, שכבר מזמן אינה מדינת חוק מסודרת, זה קורה. כל יום, כל היום. ואחרי כל זה מגיע אותו גפני ומטיח בפנינו בחוצפה שאין לתאר, שאנחנו אשמים.
כמו שמלחמת לבנון השנייה עשתה איתנו חסד גדול כשחשפה את מצבו של צה"ל, כך מלחמת הקורונה מהווה קריאת השכמה של הרגע האחרון בעניין מצבה של המדינה. בלבנון השנייה הנושא היה ביטחוני. בקורונה, הנושא כלכלי, חברתי, לאומי. מחדל הקורונה והתפרקותה של המשילות הישראלית מהווים אזעקת אמת הקורעת את עטיפת הצלופן המרשרשת מעלינו וחושפת את האמת המרה על חוסנה של ישראל.
הנשיא ראובן (רובי) ריבלין נשא לפני כמה שנים את "נאום השבטים" ולא ידע עד כמה הוא מדייק. אין כאן מדינה. יש כאן קונפדרציה רופפת של שבטים, נטולת שלטון מרכזי משמעותי, ערכים משותפים או מטרה אחידה. במשבר הקורונה מתפרקת הפסאדה הישראלית למרכיביה ורסיסיה השונים בשידור חי. כן, יללת הצופרים המנסרת ברקע היא ההזדמנות האולי אחרונה שלנו לבלום את ההתפרקות הידועה מראש של מה שבנינו כאן.
שנות דור התעלמנו מהתחזיות, לא הקשבנו לנבואות הזעם השחורות, לעגנו לדמוגרפיה והאמנו שיהיה בסדר. ובכן, לא יהיה בסדר. יהיה מאוד לא בסדר. אנחנו כבר בזמן פציעות. אם לא ייעשה משהו חד וברור, בקרוב מאוד יתחיל הריקבון הפנימי לפגוע ברקמות החיים של החברה והכלכלה הישראלית ויתבטא גם במספרים. זו אינה נבואת זעם. זו המציאות. היא חבויה בעשרות דוחות, מחקרים ומסמכים של בנק ישראל וגופי מחקר כלכליים, חברתיים ומקצועיים נוספים. העסק תלוי על חוט השערה ולא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
היה פעם מנהיג שנתן לזה דימוי מבריק: "השמן והרזה". קראו למנהיג ההוא בנימין נתניהו, אבל הוא איננו עוד. מה שמסתובב עכשיו בבגדיו של נתניהו ההוא, הוא מוטציה של הביבי המקורי. מוטציה מסוכנת אפילו יותר מהדרום אפריקאית, כי עוצמתה אדירה, נזקה עצום, ואין נגדה חיסון.
הברית המושחתת שכרת נתניהו עם החרדים, על סיעותיהם ופלגיהם השונים, היא אות קלון בממדים היסטוריים שיתנוסס על מצחם של שני הצדדים לנצח. החרדים שמטיפים לנו על ערכי המוסר ועשרת הדיברות, קשרו את גורלם בגורלו של אדם שמדינת ישראל הגישה נגדו כתב אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים.
הם לא עשו את זה כי הם משוכנעים בחפותו. הם עשו את זה, כי הוא ממשיך לפטם אותם ולצ'פר אותם במנעמי השלטון, תקציבים, עמדות כוח וזכות וטו. כשח"כ משה גפני צורח מעל בימת הכנסת ש"אנחנו אשמים" כי דחפנו וגרמנו לחרדים האומללים להצטופף בדירותיהם הקטנות, תשע נפשות בשני חדרים, אין מה לבוא אליו בטענות. הוא התרגל לחשוב ככה. הוא כבר מזמן לא מנסה להתחנף לפריץ. הוא הפריץ. זה אנחנו שצריכים להתחנף אליו.
2. מעגל קסמים
נתניהו יודע לקרוא מספרים ולנתח מצבים. גם הוא שמע לא מזמן את נגיד בנק ישראל קובע שאם השתתפות הגברים החרדים בשוק העבודה לא תעלה באופן דרמטי, תיאלץ הממשלה להעלות מסים בשיעור של כ־16%. נתניהו יודע את משמעות האמירה הזו, עוד לפני הקורונה. ההערכה הזו היא אחת מעשרות הערכות דומות שנשמעו כאן בשנים האחרונות. אבל נתניהו לא עושה דבר. ב־2003 הוא עשה, ועוד איך עשה. הוא הציל את כלכלת ישראל. הוא חתך בבשר החי כדי להציל את הגוף.
ב־2020 סדר העדיפויות שלו שונה. לא אותנו הוא בא להציל, אלא את עצמו. עצם העובדה שהאיש הזה העז להפר בבוטות את הדרישה שלו־עצמו להעביר ללא דיחוי תקציב מדינה דו־שנתי מיד עם כינון הממשלה הנוכחית, רק כדי שיוכל להימלט מהרוטציה ומאימת הדין, היא עילה לכתב אישום פלילי חמור בהרבה מהאישומים שבהם הוא כבר נאשם. ולכן אין לי ציפיות מנתניהו. לא ממנו תבוא הישועה. בסוף, אם אנחנו רוצים ישועה, היא צריכה לבוא מאיתנו.
כן, הנושא הוא החרדים. אחינו החרדים. האמירה הזו אינה צינית. החרדים הם האחים שלנו. דמנו ובשרנו. וזו בדיוק הבעיה. בסכסוך שכנים אפשר פשוט להיפרד (ע"ע הפלסטינים). בתוך המשפחה, אי אפשר לנקוט צעדים כאלה. אין בתפריט פתרון כזה. צריך לדעת להסתדר. משפחה לא בוחרים. זו המשפחה שלנו, וזה המצב. באש ובמים, בחיים ובמוות. אנחנו חלק מהם, והם חלק מאיתנו.
אז מה עושים? אישית, עברתי בעשור האחרון כברת דרך משמעותית בכל הקשור ליחסים המורכבים עם המיעוט החרדי. מעמדת טומי לפיד המתריסה והטוטלית, חציתי את רחוב רבי עקיבא לתפיסה מציאותית יותר, מאוזנת יותר, מתלהמת פחות. ראשית, למדתי לאהוב את החרדים. אהבה אמיתית. למדתי על הקרבה המיוחדת בינינו (בשבועות האחרונים גיליתי גם משפחה ענפה ומופלאה בבני ברק).
החרדים ישראלים הרבה יותר מכפי שהם מוכנים להודות. הם מעורבים בחיי המדינה, אכפת להם מהמדינה, הם מחוברים אליה, מעודכנים ומהווים חלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי המיוחד כל כך. הם גם מוכשרים בצורה יוצאת דופן, מפולפלים ופיקחים, תוססים ויצירתיים. עולם ומלואו.
שנית, הבנתי שאין פתרונות קסם. אין זבנג וגמרנו. אין אופציה כוחנית שבמסגרתה המשטרה הצבאית תעצור את כל החרדים בני ה־18 עד שיתרצו ויתגייסו לצה"ל. להפך, ככך שנתעקש יותר מולם, כך הם יחרקו יותר שיניים ויקשיחו מולנו. הם מורגלים בהתרסה, הישרדות מול שלטון עוין וחיים במחתרת. הם לא ייכנעו.
רובם הגדול אזרחים טובים הנשמעים להוראות. חלק ניכר מהם יודע את האמת ומבין שככה זה לא יכול להימשך. הם אולי לא לומדים לימודי ליבה, אבל מספרים הם מבינים. גם הם יודעים שסיעתא דשמיא לא באמת מביאה פרנסה. גם הם מבינים את הנתונים. הבעיה היא שהם שבויים של הנהגה מאובנת השייכת לעידן אחר, של קיצוניות גוברת, של חרדה עמוקה מהאיום הנשקף מהחיים המודרניים, מעידן הסלולר והרשתות החברתיות, חרדה שגורמת להגבהת החומות והחמרת החרמות והאיסורים. מעגל קסמים שסופו חורבן.
ובינתיים, המצב הולך ומחמיר. המספרים לא מתכנסים. האיזון העדין המאפשר למערכת להמשיך לקרטע הולך ומתמוסס לנגד עינינו. זנב לא יכול לכשכש בכלב, דבשת לא יכולה להיות גדולה יותר מהגמל. חוקי הטבע והמאזנים הם נתונים קשיחים. הם לא מתרגשים מ"סיעתא דשמיא". בסוף יש טור הוצאות וטור הכנסות. כשזה לא מתכנס, פושטים רגל. אנחנו בדרך לשם.
3. הפתרון הפשוט
בערוץ 12 שודרה השבוע סדרה נפלאה של יאיר שרקי על החברה החרדית. בלי להתלהם, בלי כותרות צעקניות או צהובות, שרטט שרקי את תמונת המצב העדכנית בחברה שכרגע מקיפה בין 12% ל־15% מהישראלים ובעוד 20־30 שנה תהיה כבר הקבוצה הגדולה ביותר בתוך מארג השבטים הישראלי.
שוב ושוב חזרה בסדרה הזו האמירה שהכל יסתדר בזכות "סיעתא דשמיא". איך מביאים לעולם עשרה ילדים כשאין כסף? מביאים. סיעתא דשמיא. איך קונים דירות לכל עשרת הילדים האלה? קונים. סיעתא דשמיא. איך לומדים תורה כל השנים ומפרנסים משפחה גדולה מ־3,000 שקל? מפרנסים, בזכות סיעתא דשמיא.
כמו בהונאות פירמידה, זה עובד עד שזה מתפרק בבת אחת. כמו בועת הנדל"ן הבורסאית האמריקאית ב־2008, כמו קריסות היסטוריות פתאומיות נוספות, כך כל מגדל הקלפים הזה יקרוס עלינו כשנקודת האיזון הארכימדית תיחצה. יש כאלה שמעדיפים להתעלם מהנתונים ולהמתין לסיעתא דשמיא. כמו שהמתינו פעמים רבות בהיסטוריה, לשווא. צריך לקוות שיש מספיק אנשים שמאמינים שצריך לעשות מעשה.
הפתרון פשוט: הקואליציה הבאה חייבת להיות קואליציה נטולת חרדים. אני יודע שהסיכוי שכך יהיה נמוך מאוד, אבל זו האמת. אני מדבר עם הרבה מאוד חרדים. חלקם הגדול מודה שזה מה שצריך לקרות. קואליציה כזו תציל את החרדים מעצמם. בפעמיים שזה קרה (קואליציית שרון-טומי לפיד, קואליציית נתניהו-יאיר לפיד) מצבם של החרדים ומצבה של ישראל השתפר פלאים. אחוז העבודה בקרב הגברים עלה, אחוז היציאה ללימודים אקדמיים עלה, אחוז המתגייסים עלה.
בשתי הפעמים הללו הפוליטיקה גברה והחיים חזרו למסלולם תוך זמן קצר. כלומר, החרדים חזרו לוועדת הכספים ולקואליציה. הם התמכרו לעטיני השלטון, הם התמכרו לכוח המשחית שמוענק להם על ידי הנאשם בפלילים, וכמו כל מכור הסיכוי שלהם להיגמל בכוחות עצמם נמוך מאוד. אנחנו צריכים לעזור להם, כי רק זה מה שיציל אותם ואותנו.
כאמור, אין כאן "הם" ו"אנחנו". הם ואנחנו ביחד, באותה סירה, באותה מדינה, חולקים אותו גורל, אם נרצה ואם לא.
4. הטרגדיה של כולנו
הרב שלי הוא הרב חיים אמסלם. רב אורתודוקסי, ספרדי אסלי, יליד אלג'יריה. רב של יהדות מכילה, מתונה, מחבקת. יהדות שמקדשת תורה ועבודה, לא בטלה. זו היהדות המקורית. "חברת הלומדים" היא תופעה של 200 השנים האחרונות, ריאקציה חרדית מול תנועת ההשכלה באירופה. זו אינה היהדות המקורית. אבותינו למדו ועבדו, למדו ונלחמו, למדו ויצרו. לא סמכו על סיעתא דשמיא.
למה אני מספר לכם על הרב אמסלם? כי הוא מוקצה מחמת מיאוס. ש"ס, מטעמה כיהן פעם כח"כ, בימיו של מרן הרב עובדיה יוסף, הוציאה עליו דין רודף (מטפורית, כמובן). לרב אמסלם יש קהל גדול. החילונים מתים עליו. בצדק.
למה הוא לא מוצא מקום באף רשימה לכנסת, אתם שואלים? כי ראשי הרשימות יודעים שאם הם רוצים להיות בקואליציה הבאה, הם צריכים להתחנף לחרדים. מכיוון שהחרדים יודעים שהיהדות של הרב אמסלם מסכנת אותם ואת שיטתם, הם מטילים על הרב אמסלם חרמות, לחשים וקללות ומנהיגי הרשימות חוששים מפניהם.
זו אינה הטרגדיה של הרב אמסלם. זו הטרגדיה של כולנו.
5. רמטכ"ל במצוקה
הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי התבלבל קצת השבוע. אני מעריך שהוא לא היה מתואם עם ראש הממשלה נתניהו בהתגוללות (העקיפה) הפומבית שלו על הממשל האמריקאי החדש ובהתרברבות והאיומים הצבאיים על איראן. מאיפה אני יודע? כי מסביבתו של נתניהו יצאו בהולים השליחים שהפיצו מסר הפוך: פניו של נתניהו לדיאלוג עם הממשל החדש, לא למלחמה. צריך לקוות שלפחות נתניהו למד לקח מהתבוסה שנחל בפעם הקודמת שיצא למלחמה בנשיא ארצות הברית של אמריקה.
אז מה קרה לכוכבי? קודם כל העובדות: ישראל לא הצליחה להיות בעמדת השפעה על המו"מ להסכם הגרעין בין איראן למעצמות שנחתם ב־2015. זה קרה בגלל אי־האמון והיחסים המעורערים בין נתניהו לנשיא אובמה ומכלול של גורמים נוספים. ישראל סימנה את עצמה מלכתחילה כלעומתית למהלך כולו ובמקום לנסות ליצור דיאלוג אינטימי עם הממשל, העדיפה לנהל ג'יהאד פומבי.
זה נכשל. אחרי שההסכם נחתם עקרונית, ובטרם אושרר, עשה נתניהו שגיאה אסטרטגית גסה נוספת והחליט להמשיך במאבק אבוד. מטרתו הייתה למנוע את אישור ההסכם בקונגרס האמריקאי. כל מי שהבין משהו הסביר לו שזה בלתי אפשרי. שהוא לא יוכל לנצח נשיא מכהן ברוב של שני שלישים (שנדרש כדי לטרפד את ההסכם). שזה פשוט לא יקרה. אבל הוא נסע לקונגרס, נאם "על הראש" של אובמה, החריב את שארית היחסים עם הדמוקרטים והשמיד את הסיכוי לשדרג את הסכם הסיוע הצבאי שנחתם שנה אחר כך. את המחיר של כל זה כולנו משלמים.
ביידן אינו אובמה. דני דיין אמר לי ביום ראשון, בפודקסט לאתר אל־מוניטור, שביידן הוא יותר קלינטון. הנשיא ביל קלינטון היה נשיא אוהד ישראל ואהוד בישראל. עם ביידן אפשר לפתוח דף חדש. או לפחות לנסות. דבריו של הרמטכ"ל כוכבי יצקו מי קרח באושים על המאמץ הזה. שבוע אחרי שהממשל נכנס, יומיים לפני שגנרל אמריקאי, מפקד סנטקום, אמור להגיע לביקור בקריה בתל אביב, יוצא מפקד הצבא הישראלי בהצהרה פוליטית למחצה, בנימה מאיימת ומתריסה, מול המעצמה האמריקאית שישראל תלויה בה תלות מוחלטת.
שגיאה גסה. זאת ועוד: עוד לפני חתימת הסכם הגרעין וגם אחריה, כל ראשי זרועות הביטחון של ישראל החזיקו בדעה שונה מהדעה שכוכבי הביע השבוע. שני רמטכ"לים (גנץ ואיזנקוט), כל ראשי אמ"ן, כל ראשי חטיבת המחקר באמ"ן (ראיון מכונן בנושא הזה נתן תא"ל דרור שלום ליוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות"), וגם ראשי המוסד (עד יוסי כהן) סברו שההסכם עם איראן לא מושלם, יש בו חורים ויש לו חסרונות, אבל הוא מגולל אחורה את תוכנית הגרעין, מרחיק את איראן מהפצצה ונותן לישראל חלון הזדמנויות רגוע של 10־15 שנה.
אגב, גם כוכבי חשב ככה כשהיה ראש אמ"ן. גם אני שמעתי את זה ממנו. אז מה קרה? יכול להיות שהוא שינה את דעתו. יכול להיות שהוא צודק. השאלה היא אם הוא גם חכם. השר שלו, בני גנץ, והמפקד שלו לשעבר, גבי אשכנזי, התפלצו כששמעו אותו נושא את הנאום ההוא השבוע בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי. גם אם זה מה שאתה חושב, למה להכריז מלחמה מיד? ועוד על מי?
מנהיגות נבונה ואחראית הייתה עושה את זה: מקימה צוות אינטימי בדרגים הבכירים ביותר לדיאלוג חשאי ואינטימי מול הממשל האמריקאי החדש. מציגה לאמריקאים את מיטב המודיעין. מסבירה את חולשות ההסכם ואת הצורך לשדרג אותו משמעותית. כל מי שמבין משהו בנושא הזה אומר שיש סיכוי להזיז את האמריקאים משמעותית לצד שלנו, בתנאי שישראל תפסיק להאמין שהיא המעצמה כאן, ותחזור לקרקע המציאות.
כוכבי פגע בכל זה השבוע. אני לא חושב שהוא עשה את זה כשירות לנתניהו. אני לא מאמין שזה היה מתואם עם נתניהו, אף על פי שאחד ממקורבי נתניהו האמינים והוותיקים ביותר, האלוף במילואים יעקב עמידרור, שיגר בשבוע שעבר אזהרה מטעמו לכיוון הכללי של איראן ואולי גם וושינגטון. כוכבי הוא רמטכ"ל במצוקה, רמטכ"ל מתוסכל. יכול להיות שהתסכול שלו התבטא באותן אמירות שהשמיע השבוע. הוא הגיע לתפקיד הכי מוכן שהגיע רמטכ"ל אי־פעם לתפקיד. קצין מרשים, רהוט, מנהיג מלידה, עם כרטיס עבודה עמוס ומושלם.
הקורונה טרפה את קלפיו ומוטטה את תוכניותיו. אין לו תוכנית רב־שנתית (כלומר יש, אבל היא לא מתוקצבת ודי תקועה), אין לו תכלית, הוא מבזבז קדנציה שלמה על התקוטטות של פיקוד העורף ומשרד הבריאות, הוא לא יכול להציג הישגים ולא רגיל לזירת קרב מוזרה שכזאת. אבל יש עוד: מותג הרמטכ"ל, שהיה פעם המותג העוצמתי והמנצח ביותר בזירה הישראלית, מתפורר כבר זמן רב, והסחף לא נבלם. נכון להיום,
הרמטכ"ל הוא לא האישיות הביטחונית המשפיעה ביותר בישראל. מקדים אותו ראש המוסד יוסי כהן, האיש של נתניהו, ואפילו ראש המל"ל מאיר בן שבת, האיש של משפחת נתניהו. כוכבי נדחק לשוליים והוא עוד לא יודע אם יקבל שנה רביעית.
צריך לקוות שכוכבי יצליח להפוך את הכיוון הזה. הוא איש מוכשר ומרשים. התוכניות שאיתן הגיע לכהונתו חשובות ואמורות להזניק את צה"ל דור או שניים קדימה. הוא לא צריך לנסות להיות יוסי כהן נוסף. המדינה יכולה להסתפק ביוסי כהן המקורי. כוכבי צריך להיות כוכבי. נכון לרגע זה, הבעיה שלו היא לא איראן, אלא האמון בצה"ל, אחוזי הגיוס, המוטיבציה לקרבי והתוכנית הרב־שנתית. יותר מדי אלופים סירבו לקבל שיבוצים שהציע להם. טפל בבית פנימה, אדוני הרמטכ"ל.
ועוד משהו: במדינה מתוקנת רמטכ"ל (וגם מפכ"ל) לא צריך להמתין לשנה רביעית מהדרג המדיני (כדי שלא יהפוך לפודל של אותו דרג בשלוש השנים הראשונות). אבל אתם כבר יודעים שמדינה מתוקנת אין כאן. כך או אחרת, אין לנו רמטכ"ל אחר, כוכבי הוא מהטובים והאיכותיים שיש, צריך לקוות שהמערכת המדינית־פוליטית הרעילה שאליה הוא חשוף בשנים האחרונות לא תקלקל גם אותו.
6.מגדלי האגו
כמה עניינים פוליטיים: הטיול שנתניהו תכנן בימין הופך למסע אלונקות. בצלאל סמוטריץ' מתנער מהתפקיד שאליו לוהק. הוא לא מוכן להתאחד עם איתמר בן גביר, כפי שהורה לו הגביר נתניהו. הוא הציע לבן גביר את המקום החמישי המבזה ומסנן אותו. הוא מסנן גם את נתניהו. גם עם חגית משה מהבית היהודי הוא לא לגמרי מיושר וגם שם מדברים על השפלה.
מה עובר על סמוטריץ'? הוא לא מוכן להיות מתויג ככהניסט, הוא רוצה להיות הציונות הדתית האמיתית, הוא איש ביצוע משובח במיוחד ומשוכנע שהגיע לפרקו. הוא מציג לחגית משה רק מקום אחד בעשירייה, והוא משוכנע שיעבור את אחוז החסימה בכוחות עצמו.
נתניהו משוכנע בזה הרבה פחות. צפו להרבה מאוד אקשן בחזית הזו בשבוע הקרוב. סמוטריץ' קיבל מנפתלי בנט הצעה לשלושה מקומות בעשירייה הראשונה ושר בכיר. הוא סירב. הוא מהמר על כל הקופה. יש לו סיכוי להצליח, אבל יש גם סיכוי שייכשל. אם ייכשל, את רוב המחיר ישלם נתניהו.
במרכז־שמאל אותו דבר, רק הרבה יותר גרוע. קהל גדול של מנהיגים מטעם עצמם מתבצרים איש איש במגדל האגו האישי שלו ומשוכנעים שמהם תצא הבשורה. רסיסי מפלגות, שיירי סיעות, כל מיני התארגנויות של ותיקים וחדשים, מפגינים ומוחים מפרקות את האלטרנטיבה לשלטון נתניהו בכישרון לא מבוטל.
האנשים האלה, מבני גנץ דרך ירון זליכה בואכה דני יתום, עפר שלח, רון חולדאי ומרב מיכאלי גם, חייבים להבין שההיסטוריה לא תסלח למי שימשיך להתעקש ולהתנפץ על אחוז החסימה. ישראל נאבקת על דמותה, על שפיותה, על ערכיה. מי שיקיז עשרות אלפי קולות יקרים מהמאבק הזה לא יוכל להגיד שלא ידע, שלא העריך, שלא חשב. כן ידעתם, כן הערכתם וכן חשבתם. מי שמחזיק עכשיו 2%, לא יעבור את אחוז החסימה ב־23 במרץ. המשאבה עובדת הפוך. אתם לא משחקים בגורלכם האישי, אתם משחקים בגורלה של המדינה. ראו הוזהרתם.
מרב מיכאלי הוא יו"ר מפלגת העבודה בזכות. היא הרוויחה את הטייטל הזה ביושר, אם כי בטיימינג בעייתי. מאז נבחרה, היא פועלת נכון. במקומה, לא הייתי מנסה להמציא את המפלגה מחדש. הרי גם כך, כמעט כל נכסיה ומנהיגיה הוקזו כבר לשלוליות אחרות.
יש בעבודה כוחות רעננים פנימיים. השבוע נערכו הפריימריז האזרחיים הראשונים בישראל על ידי תנועת "דרכנו". למעלה מ־43 אלף אזרחים השתתפו בפריימריז ובחרו את כו־לם: ראשי הימין, ראשי המרכז־שמאל, ראשי כל המפלגות הקיימות.
בעבודה ניצחו, בסדר הזה: אמילי מואטי, רם שפע, גיל ביילין ואייבי בנימין. ארבעה אנשים שלא יביישו את המפלגה. מכיוון שיצחק רבין חדש אין באופק, אין סיבה להצניח כל מיני טיפוסים שלא מכירים פוליטיקה ולא גדלו בערוגות המפלגה. כל זאת, בהנחה שמיכאלי אכן תתאחד בשבוע הבא עם גופים נוספים, כדי להבטיח את עתידה של העבודה בכנסת.
כמי שבדרך כלל מחבב שחייה נגד הזרם נדמה לי שהזובור שעובר על בני גנץ חצה כבר מזמן את כל גבולות הטעם הטוב. נכון לעכשיו, הידיים שלו ושל מי שנותר לידו בכחול לבן על ההגה מחזיקות את הראש של כולנו מעל המים. כך בנושא אכיפת תקנות הסגר (תמשיך להתעקש, בני), טרפוד הכשרת המאחזים, המגעים מול ממשל ביידן, טרפוד הסיפוח, ההגנה על מערכת המשפט ואין ספור נושאים נוספים.
אני לא יודע כמה מנדטים יביא גנץ אם אכן ירוץ לבד לכנסת. אני מקווה שלא ירוץ לבד לכנסת, כי ההימור גבוה מדי. אני כן יודע שלהפוך אותו לעוכר ישראל, כופר בעיקר ובוגד סדרתי מעיד יותר על ההופכים, מאשר עליו. גנץ קיבל החלטה קשה מאוד ושנויה במחלוקת ועשה את זה מתוך אמונה שזה המעשה הנכון. אני לא משוכנע שהוא צדק, אבל גם לא בטוח שטעה. לעולם לא נדע. בינתיים, יש צרות קצת יותר דחופות לטפל בהן, ממנו. הוא שילם מחיר עצום, ציבורי ואישי. נדמה לי שאפשר להניח לו.