כשלושים שנה שצביקה הדר לא נעלם לנו מהתודעה (וטוב שכך) בין אם כסטנדאפיסט, בין אם כמנחה ובין אם כשחקן. בתקופה האחרונה יצא לי לעקוב אחריו באינסטגרם ולראות בהנאה כיצד הדר בכל פעם מחדש חושב על הדבר הבא, חושב להמציא עצמו שוב ולהתאים עצמו לשינויי האינסטנט בתעשיית הבידור ההולכת ומתפתחת (לטוב ולרע) בצעדי ענק. 

מה שיותר מרגש אותי בניסיונותיו אלו זו הדרך הכה ארוכה ומלאת התהפוכות שעבר הדר לאורך הקריירה: הוא עבר את דרך החתחתים הכי מחשלת שאפשר לעבור: נולד בבאר שבע ושירת בצבא כקצין, אך לא וויתר על החלום להפוך לשחקן והלך ללמוד משחק ולהתחיל מלמטה, כלומר ממועדוני הסטנד אפ אפופי העשן של שנות ה-90, מועדונים שהם כמו שדה קרב כשמדובר בקומיקאי כי אם אתה לא מצליח להצחיק בכל ערב ומאבד את הקהל שלך וגרוע מכך מוותר - אין לך מה לחפש במקצוע.

אבל הדר לא וויתר וחרש את הארץ בהופעות ולאחר מספר התארחויות מוצלחות בטלוויזיה זכה לפריצה הגדולה בתכנית "הקומדי סטור" (1994).  כילד שגדל בתקופה ההיא, אני זוכר את ההיסטריה שלנו מלצפות בהדר כ"ז'וז'ו חלסטרה" או סטריאוטיפ הערס השני שהטביע את המשפט שעד היום מלווה את חבריי ואותי: "תן ת'כדור – אין משחק!". 

הדר היה הדבר הכי חם ופרוע בטלוויזיה של אותן שנים ואם לא די בכך, הקסטות (כן, פעם היו קסטות) של שירי "הקומדי סטור" שיגעו את כל בני דורי. 

כשהוא בשיא ההצלחה הדר לוקח אומץ ומנסה מזלו בתכנית אירוח אישית בשיא הפריים טיים של שישי בערב – "שישי שואו" שממה שזכור לי די נהניתי ממנה אבל היא נכשלה וירדה מהר (אגב, גם לאדיר מילר היה ניסיון וכישלון דומה מאוחר יותר באותה משבצת). רק כעבור 20 שנה חזר והצליח בטוק שואו של שישי ב"מחר שבת" ששרדה שתי עונות.

במקביל להצלחה הטלוויזיונית הדר המשיך לחשוב איך להישאר בתודעה ובשנת 1997 עשה זאת בענק עם הסיטקום "שמש" שגם, כילד, אני זוכר שלא פספסתי אף פרק שכן הסדרה הביאה את העממיות ללב הקונצנזוס עם דמויות משעשעות, צבעוניות ומוגזמות כמו "טנצר המניאק", עוגן וששי הלא הכי מבריקים וכמובן הילד של השכנה, בר (אליעד נחום). 

באותה שנה הדר הוכיח את כישרונו גם כשחקן דרמטי כשגילם את הקוסם הכושל ב"עפולה אקספרס" (שלמען האמת צפיתי בו שוב לפני כחצי שנה ועדיין עומד במבחן הזמן), תפקיד שסיפק לו מועמדות בפרס אופיר. בהמשך שיחק גם ב"לצוד פילים" והוכיח שוב שהוא שחקן כשרוני ורבגוני. תפקיד דרמטי מעולה שהותיר עליי רושם הוא גילם גם ב"בלו נטלי".

התהילה הכי גדולה שהדר זכה לה בראשית שנות ה-2000 הגיעה עם הריאליטי המוזיקלי הטלוויזיוני הראשון בישראל – "כוכב נולד", תכנית שהנחה ונמנה עם יוצריה והפכה אותו מכוכב לסופרסטאר טלוויזיוני בכמה מרגעי השיא  בטלוויזיה הישראלית (בייחוד שלבי הגמר ב"ניצנים"). אגב, גם האבטיפוס "לא נפסיק לשיר" זכה להצלחה (פחות התחברתי לרימייק של אסי עזר ורותם סלע כי הוא הצטייר בעיניי למלוקק במובן מסוים, עם כל הכבוד לצמד המנחים הכריזמטי והנהדר). 

במקביל הדר המשיך לשמן את מכונת הלהיטים שהפך לפניה המוכרות והנחה את "נולד לרקוד" (הוא נמנה בין יוצריה) וכן את "השיר שלנו" שאין בית בישראל שלא ראה. בהמשך בא "בית הספר למוסיקה" שרץ בהנחיית הדר כשש שנים מוצלחות והמשיך לשבור שיאי רייטינג.

לצד כל מה שציינתי כאן, הדר עשה עוד אינספור תפקידים בהצגות תיאטרון ("היי רמונה", "גריז", "השקרן", "סביב העולם ב-80 יום"), העלה תכניות סטנד אפ, הנחה והגיש תכניות טלוויזיה נוספות ואף כיכב בסדרה הדוקומנטרית "לצבי יש בעיה" שאותי די שעשעה אבל היו שחלקו על דעתי.  

בשנים האחרונות גילה מחדש את הרדיו ("לצבי בא רדיו"), פלטפורמה שהוא פחות עשה עד לאחרונה ושוחה בה בטבעיות, בחינניות ובנונשלנטיות להעביר את החופש האמנותי וחוש ההומור הספונטני שלו בצורה הכי אינטימית וחדה.

אבל לא תמיד הכל "הלך" לו: היו דברים שניסה ולא הצליחו כשהכישלון הכי בולט בשנים האחרונות היה "קומדי סטאר", תכנית הריאליטי הראשונה לסטנד אפ שהופסקה אחרי שלושה פרקים. אישית גם אני פחות התחברתי לתוצר הסופי שהיה פחות מהודק לטעמי (אך לא אף פעם לא מאוחר לשפץ).

ועם זאת, הדר מוכיח כשועל וותיק שהוא לא מוותר, לא על הקהל שלו, לא על הכמיהה ליצור ולעשות ולשמח את הבריות ובעיקר לא על עצמו. 

בשוטטות בסטורי שלו ניתן לראות שהוא מבשל לא מעט דברים חדשים ומשעשעים, בייחוד לאחר שהשנה בתקופה זו השתתף באיחוד "הקומדי סטור" שרבים ייחלו לו והוכיח כי לא משנה אם הוא לא תמיד מצליח לשלוף שפן מצליח מהכובע ולהטיל ביצת זהב - הוא עדיין אחד השחקנים האהובים בישראל, זה שתמיד בכריזמה ובכישרון מדבר בגובה העיניים וקורץ מהחומר הכי אנושי של איש טלוויזיה ובמה אמיתי, אותנטי וראוי שתמיד מחפש את הדבר הבא.