מסע חייו של ממציא המחול הישראלי: "אפשר גם לבנות מדינה וגם לרקוד"

פרולוג

ב־30 ביוני 1944 יצאה רכבת מבודפשט, שאז הייתה תחת השלטון הנאצי, ועליה 1,684 יהודים. היו שם משפחות שאליהן צורפו ילדים יתומים ואנשים בודדים. כל נוסעי הרכבת היו יהודים שישראל קסטנר הצליח להשיג את אישור יציאתם מהונגריה לאחר שנשא ונתן עם אדולף אייכמן. כך בעצם הציל אותם קסטנר ממה שחיכה לשאר היהודים שנותרו במדינה הכבושה.

על חלקו של קסטנר בשיגור "רכבת ההצלה", שכונתה לימים "רכבת המיוחסים", ועל שאר פעולותיו בזמן המלחמה כאחד ממנהיגי "הוועד לעזרה והצלה בבודפשט", נמתחה ביקורת מרה וחריפה בארץ. הביקורת הזו הובילה למשפט דיבה שהסעיר את המדינה. בזמן הערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של השופט בנימין הלוי, שהרשיע את קסטנר וטען כי "מכר את נפשו לשטן" - התנקשו שלושה אלמונים חמושים בישראל קסטנר. אחת מנכדותיו של ישראל קסטנר היא ח"כ מרב מיכאלי.

תמונה ראשונה

בין נוסעי רכבת הניצולים היה גם יונל קלמן, ילד בן 13 בן למשפחה בת ארבעה בנים מבוקרשט שברומניה. ב־1944, כשהוריו נלקחו למחנות עבודה, הוא נשלח ברכבת עם אחיו ועם עוד כמה עשרות ילדים דרך בולגריה וטורקיה לארץ ישראל.

"הייתי בכל מיני מסגרות שהקהילה היהודית סידרה לילדים שנשארו בלי הורים", סיפר לימים לרקדנית רינה גלוק ולחוקרת המחול איריס לנה. המקום הראשון שאליו נשלח בארץ נקרא "משק הפועלות". המבנה המרכזי שלו עומד עד היום בשדרות בן־גוריון פינת רחוב אד"ם הכהן בתל אביב.

ביום הראשון שלחו אותי לדלל תירס, ותוך כדי דילול הגעתי לחלון של איזה מרתף. הצצתי למרתף דרך החלון וראיתי אישה יפהפייה. מטופחת. עם ציפורניים ארוכות. גבוהה, עם עיניים גדולות שאי אפשר לתאר. היא נתנה שם שיעור מחול לקבוצה. היא הבחינה בי כשאני מציץ מבעד לחלון. הבינה שאני לא מדבר עברית. אבל היא ראתה ילד בן 13 שמתעניין בריקוד, אז בסימנים ובתנועות היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף.
("שיחות על מחול" / שירות הסרטים הישראלי)

הילד הנהן בלי היסוס. בעברית הדלה שלו הוא הצליח לומר: "אני רוצה לרקוד". "אני צריכה לשאול את המנהלת שלך", אמרה האישה.
"מה זה, הבאנו אותם לארץ כדי שירקדו?" הייתה התשובה של המנהלת חנה צ'יזיק. "הם צריכים לעבוד, להקים פה מדינה. אנחנו לא צריכים רקדנים. אנחנו זקוקים לפועלים", השיבה ואז הוסיפה, "אם אתה רוצה לרקוד, אז לא אצל המופקרת הזו". כי הזו, שקראו לה מיה ארבטובה, רקדה בערבים במועדוני הלילה של הבריטים ברחוב הירקון. יונל קלמן, הילד הקטן, התפרסם כעבור שנים בארץ ובעולם בשם יונתן כרמון.

תמונה שנייה

מיה ארבטובה נחשבה לחלוצת המורות לבלט קלאסי בארץ ישראל. היא נולדה ברוסיה, שם החלה ללמוד לרקוד רק בגיל 15, שזה גיל ממש מבוגר לרקדניות בלט. ב־1936 הגיעה ארצה. כאן הופיעה בהתחלה בקפה "סמדר", שבו פגשה ביוסף גולנד, שהיה זמר מאוד פופולרי. השניים נישאו והצטרפו לאופרה הישראלית העממית, גולנד כזמר וארבטובה כרקדנית וכוריאוגרפית.

"האישה היפה הזו כל כך הרשימה", סיפר כרמון. "במשק הפועלות ובמלחמה שעברתי באירופה, לראות אישה כזו מטופחת ויפה, שרק בסרטים הוליוודיים אפשר לראות כמותה, היה פשוט בלתי נתפס. היא הייתה כמו אגדה. היא הזכירה לי את אינגריד ברגמן בסרט 'קזבלנקה'".

אבל שימו לב, יש גם תפנית בעלילה: "ישבתי יום אחד ברפת, זה היה בארבע בבוקר. רחצתי את העטינים של הפרה שהייתי אמור לחלוב, ופתאום אני רואה את האישה היפה הזאת שולחת את הידיים המטופחות שלה לתעלות שאליהן היו מתנקזים הצרכים של הפרות, ומוציאה את הנשק שהיה מוסתר שם. מתברר שזה היה סליק. היא ניקתה את הנשק ואז הגיעו הבחורים. התברר לי שאלה היו הלוחמים שנהרגו בפעולה בשרונה".

תמונה שלישית

המחנכת שלו שרה יערי, שלימים התוודענו כולנו אל בנה אהוד יערי, הפרשן לענייני המזרח התיכון, האסלאם והערבים, היא ששכנעה בסופו של דבר את המנהלת. "אפשר גם לבנות את המדינה וגם לרקוד", אמרה לה.

"אם הוא כל כך רוצה לרקוד", אמרה לבסוף המנהלת, "אז במרחק שתי דקות הליכה מפה, ברחוב פרוג, נמצא הסטודיו של גרטרוד קראוס. היא ציונית ורוקדת בהתיישבות העובדת. אם הוא ילך אליה, זה בסדר מצדי".

והילד שרק רצה לרקוד הגיע לסטודיו של גרטרוד קראוס. "הגעתי בדיוק בתקופה שהיא עשתה כוריאוגרפיה ל'דן השומר', האופרה הישראלית המקורית הראשונה".

מה מלילה מחניתה?
בחניתה מה מליל?
חושך באשר אביטה,
הרג רב בישראל

הן אבד הכל, ועתה
הגם פה לא ניגאל?
אדונַי, אתה ידעת,
אלוקים, אתה ענה!

ואולי אות קל לא ראית
ואף רמז לגואל?
יש משמרת בחניתה
("חניתה", מתוך "דן השומר" / מילים: ש. שלום)

אתנחתא

גרטרוד קראוס, "האמא של המחול הישראלי", עלתה ארצה בשנת 1935, אחרי שהופיעה כאן בהצלחה עם הלהקה שלה פעמיים. היא הקימה פה להקת מחול מודרני, הניחה את היסודות למחול הישראלי המקורי והעמידה דורות של אנשי מחול שנודעו בארץ ובעולם.

"צעדי המחול הראשונים שלי אצלה היו לפי מנגינות ישראליות מקוריות", סיפר כרמון, "וזה בעצם היה הבסיס שלי למה שקרה בעתיד". גרטרוד קראוס הקדישה פחות חשיבות לטכניקה. אצלה היצירה והחשיבה היו הדברים החשובים באמת. "התנועה הייתה מאוד אינדיבידואליסטית, לפי היכולת של הרקדן באותו הרגע. כולם רקדו בלהקה. אלה שהיו פחות גמישים לצד אלה שהרביצו שפגאטים. התנועות לא היו אחידות".
42 שנים, מאז שהגיעה ארצה ועד מותה ב־1977, גרטרוד קראוס לא דיברה עברית.

לאחת התלמידות שלה, יפה אברמוב, היא ניגשה אחרי שראתה אותה על הבמה כשכבר הייתה הזמרת יפה ירקוני ואמרה: "כמה טאלנט, ככה טיפשה", מאוכזבת מזה שהעדיפה את השירה על המחול.

אבל ירקוני התייחסה אל גרטרוד קראוס כאל מנטורית שלה כל חייה. היא אפילו שרה שיר שנעמי שמר כתבה במיוחד עבורה, לזכר המורה שלה.

גרטרוד קראוס באה מאירופה
והיה לה סטודיו למחול
ואני ילדה רזה, חיוורת
ורוצה לרקוד יותר מכל

גרטרוד קראוס אומנית גדולה
ואנחנו ילדות קטנות
ואל כף רגלנו הקלה
הפסנתר שולח מנגינות

רוקדת
שנה אחר שנה
רוקדת
כמו ילדה קטנה
יש בי כוח
ויש בי אמונה
לרקוד
שנה אחר שנה
("רוקדת" / מילים: נעמי שמר)

תמונה רביעית

"בשנת 1945 הייתי בבית הספר החקלאי עיינות. המורה שלי לספרות בא ואמר: מתקרב ה־1 במאי, אנחנו רוצים שתעשה משהו לקראתו. זו הייתה הפעם הראשונה שביקשו שאצור משהו". כרמון בן ה־14 נענה לאתגר.

"כילד שהתחנך על הסוציאליזם, לקחתי כפשוטו את הרעיון של חג הפועלים". הרקדן הרפתן אסף את הבנות, כיסה אותן בשקים אפורים כשמתחתיהם הן היו לבושות בחצאיות כחולות ובחולצות רוסיות. "ובסגנון של גרטרוד קראוס הן יצאו לאט־לאט מהשקים לצלילי האינטרנציונל".

קום התנערה עם חלכה
עם עבדים ומזי רעב
אש הנקמות הלב לחכה
לקראת אויב היכון לקרב

עולם ישן עדי יסוד נחרימה
מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום אתמול
מחר - הכל

זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם
עם האינטרנציונל יעור, ישגב אדם!

("האינטרנציונל" / מילים: אז'ן פוטייה / תרגום: אברהם שלונסקי). "זו הייתה עבודת הכוריאוגרפיה הראשונה שלי, ומאז לא הפסקתי".

תמונה חמישית

"כשהייתי בן 18, שאלה אותי גרטרוד קראוס: מה אתה רוצה להיות? ג'רום רובינס? כבר יש. מרתה גרהם? כבר יש. פשוט תהיה אתה, תביא לבמה את עצמך. ושוב, היא צדקה".

כרמון התנגד לא פעם לתואר שדבק בו: "ממציא המחול הישראלי". "לא המצאתי את זה, הוא ישנו. הלבשתי אותו והעליתי אותו לבמה. הייתי מספיק מקצועי לדעת שיש איפור, יש תאורה... אבל היסוד הוא הצעד קדימה, ימינה ואחורה".

כך נוצרה באמצע שנות ה־50 להקת כרמון המיתולוגית, שהפכה לשגרירת המחול שלנו בארץ ובעולם במשך עשרות שנים. ב־1988 הוא הקים את פסטיבל המחולות בכרמיאל, ובמשך 12 שנים שימש כמנהלו האומנותי.

"הייחוד הגדול של כרמון היה שלא קפא על שמריו. הוא כל הזמן פעל וחידש, ורצה להתקדם ולעשות דברים ייחודיים וחדשים", אמר אהרון סלומון, שהיה מנכ"ל הפסטיבל למעלה מ־30 שנה.

"הוא זה שיצר לפסטיבל כרמיאל את הייחודיות שלו: פסטיבל שמרכז תחת מסגרת אחת את כל סוגי המחול, ויש בו מקום לכולם. היו לרעיון הזה הרבה מתנגדים, שרצו לראות פסטיבל כמו בדליה או בצמח, של מחול ישראלי עממי, אבל הוא התעקש והצליח. הרעיון שכולם פועלים פה ביחד ויש הפריה הדדית בין ענפי המחול השונים".

שהיא בחג, וברגעי החול,
ביד חמה, וברגלי מחול.
עלי אוהב שביראה קטף,
תמיד הלב הזה לכלנית
הוא שב

כי בין עלים אשר נופלים בסתיו
וחרולי הקיץ החולף
אתה יודע כרמיאל תמיד היא בית
עם כלנית שמורה בתוך הלב
("קסם כלנית לעד" / מילים: עירית חכמוביץ')

אפילוג

ב־6 בפברואר, בדיוק לפני שנה נסע יונתן כרמון לראות במו עיניו איך מתמלאת סוף־סוף הכנרת ולהתפעל מהמפלס שלה העולה אחרי שנים של יובש. אולי אפשר למצוא בזה איזה סמל שאיש שהרקיד אותנו בצעדי מחול ישראליים, לקה בלבו דווקא כשצפה בכנרת המתמלאת.
"יש טכניקה שאני המצאתי, והטכניקה הזו היא להביא את הגוף למצב שהוא יוכל לבצע את התנועות מבלי שייגרם לו נזק", אמר שלוש שנים לפני מותו. כשהתבקש להגדיר את רגע השיא בקריירה שלו, ענה "הוא עוד לא הגיע - הוא יבוא".