1. היופי בסדרת הכתבות על העולם החרדי של יאיר שרקי בחדשות 12 היה שהן חשפו פן אחר של מי שנוטים להצטייר כחבורת טפילים עם שטריימל ונטייה להתפרצויות זעם. לצד הכעס הגואה על ההפרות המאורגנות, הסדרה אפשרה לראות בחרדים את האנושיות ואת הערכים, אבל גם העלתה באופן ברור את התמונה העגומה. החרדים שהתראיינו לא הצליחו להבין למה מתעוררות כלפיהם טענות - אנחנו לומדים תורה יומם ולילה למען קיומה של מדינת ישראל, ואתם עושים את כל השאר. מה לא בסדר? החלוקה נראית לגמרי צודקת וטבעית מבחינתם.
לתפיסתם, יש הסכם מפורש בין החברה החרדית לבין כל היתר. לכן, כשמתרעמים על ההתנהגות בחברה החרדית, הם מיד נעלבים, או מאשימים באנטישמיות. אבל זה בדיוק העניין - אין הסכם אמיתי עם החברה החרדית. אין שום הסכם לגבי המונופול על הגיור, או בית הדין הרבני שלא מאפשר נישואים אזרחיים, ואין גם הסכם לגבי המימון המוחלט של חיי לימוד התורה ליותר ממיליון בני אדם. בחברה החרדית מאמינים שבזכותם כולנו חיים כאן, ובעזרת לימוד תורה וקצת סייעתא דשמיא הכל יסתדר. אבל אנחנו לא על אותו עמוד. בצד החילוני מחכים לחוק גיוס שלעולם לא יחוקק, מתפללים לתמרוץ יציאה לעבודה, או לפחות להפסקת תמרוץ ילודה גבוהה על ידי הגבלת קצבאות, אבל אף אחד לא באמת מתכוון לקדם את הדברים האלה. בטח שלא העסקנים החרדים. השתגעתם?
אין להכליל, כמובן, אבל אלה שהתראיינו לכתבות של שרקי הציגו את הדברים כאילו הם פשוט לא מבינים מה נסגר איתנו. הם אפילו לא מנסים לשכנע שזה צריך להיות ההסכם החברתי בעיניהם - ברור להם שזה כבר ככה בכל מקרה. על כך בדיוק הזעם. הסכם אמור להיות משהו ששני הצדדים מסכמים ביניהם ומסכימים לגביו. אבל במקרה דנן, צד אחד כבר מזמן אינו מעוניין לקיים את ה"הסכם", והצד השני פשוט לא סופר אותו.
2. המהירות שבה עזב אבי ניסנקורן את עמדת המפתח במשרד המשפטים, עבר למפלגה החדשה של חולדאי בקול תרועה רמה, ומשם הביתה - מראה משהו על המהירות שבה דברים יכולים להשתנות במפלגות חדשות במרכז־שמאל. לכאורה, מפלגת העבודה אינה כזאת. היא לא חדשה אלא "חוזרת", ובימים האחרונים יש מי שמביטים בפגר הפוליטי שכבר אמרו עליו קדיש, ומקווים שאולי משהו יתרומם שם.
הרשימה הנוכחית לפחות תהיה נטולת אורלי לוי־אבקסיס, אבל יש עיוותים אחרים. מה באמת נשאר בה מהערכים של פעם? במהלך השנים היא ספגה לתוכה יותר מדי נציגים של מרצ, חד"ש ושמאלה משם, ולמרבה הצער, גם מרב מיכאלי היא מהזן הזה. היא אישה אינטליגנטית ורהוטה, אבל ממש לא מיינסטרימית, ולא באמת מייצגת את הערכים השורשיים של המפלגה.
העבודה של פעם הייתה מפלגת מיינסטרים פרגמטי. מיינסטרים זה ערכים של אהבת הארץ בסגנון שהיום נחשב בטעות כ"ימין", ופרגמטי זה מעשים. כשמיכאלי מדברת, היא נשמעת כמתאימה למרצ, לא למפלגת העבודה של רבין (ואפילו לא של ברק). במפגש זום היא נראתה מגמגמת מול מצביעה פוטנציאלית שרצתה לדעת אם מיכאלי תשב עם גדעון סער, כי הוא אומנם לא נאשם או חשוד בפלילים, אבל הוא "חשוד בפאשיזם". מיכאלי נאותה לומר שבקונסטלציה מסוימת יש סיכוי קטנטן שתשב עם סער בממשלה, אף על פי שהוא "מסוכן לישראל", ושם בדיוק טמונה הבעיה. מהי בדיוק התוכנית של מיכאלי? עם מי היא מתכננת לשבת בממשלה פוטנציאלית כלשהי? או שהיא פשוט מתכוונת לקחת את עקרונותיה הנעלים ולשבת שוב באופוזיציה?
המחלה של הפוליטיקה הישראלית היא לדבר במקום לעשות, אבל במרכז־שמאל זו מחלה קטלנית. למפלגה חפצת חיים אין את הפריבילגיה להגיד "לא" כל הזמן. המרכז־שמאל מקובע, כולם רבים על אותו קומץ מנדטים ללא ראייה מפוכחת של הגוש. הקואליציה האלטרנטיבית תונהג על ידי סער, בנט וליברמן, יחד עם לפיד, שאריות כחול לבן והעבודה. במקום להתקוטט עם הקואליציה האפשרית היחידה, עדיף לחשוב מחוץ לקופסה איך מגדילים את הגוש, על ידי פנייה רצינית לקול הערבי שאינו תואם בל"ד, למשל, או אולי למצביעי ליכוד שאיבדו את פרנסתם.
ברחוב שוקן מן הסתם יריעו למיכאלי ולרשימתה, אבל כמו שאמרה יבגניה דודינה בסדרה "חזרות" - בעם יהיה לזה ביקוש כמו לטחורים. בדומה למרצ, לא רק שאין בסוג כזה של מפלגה פוטנציאל לשלטון - אין שם פרקטיקה ואין שם מנדטים. מה שכן - מיכאלי מציבה בחירה ברורה בין דיבורים למעשים. יש מי שמספיקה לו נציגות שמבטאת את דעותיו בכנסת, ויקבל את מה שהוא רוצה אם יצביע לעבודה. אבל מי שרוצה החלפת שלטון מעל הכל - מיכאלי היא לא האופציה שלו. חבל.
3. זה בסדר להצביע לליכוד, אבל קצת פחות בסדר להצביע לליכוד ולספר לעצמך סיפור שקרי. הרי יש לא מעט מצביעי ליכוד פוטנציאליים שמאסו באנרכיה שהפכה לחלק אינהרנטי ממצע המפלגה, ובכל זאת שוקלים להצביע כי "אין אלטרנטיבה". אבל יש אלטרנטיבה. יש ארבע מפלגות שנראה שיוכלו להקים קואליציה אלטרנטיבית, ואפשר לבחור באחת מהן. אחרת, למעשה מצביעים בעד המשך האנרכיה.
ביביסטים שמבחינתם הכל נפלא יצביעו לליכוד בשמחה, מן הסתם. לא על אלה מדובר. יש כאלה שמאמינים שאם יצביעו ליכוד, למשל, הם יאפשרו לנתניהו להרכיב את הממשלה הבאה כדי שהוא יוכל לעשות עסקת טיעון מעמדה של ראש ממשלה, ואז לפרוש בכבוד. זו תיאוריה נחמדה, אבל היא מנותקת מהמציאות, ומתעלמת מהשאלה - מה בעצם מנע ממנו לעשות עסקת טיעון בשנה האחרונה כראש ממשלה?
הבעיה העיקרית עם הצבעה לליכוד למי שאינו ביביסט, היא שבשורה התחתונה - זו הצבעה שתומכת בשיטה שפשוט לא עובדת יותר. המצב של מערכת הבריאות, למשל, גורם לרבים לכעוס על אדלשטיין, אבל זה לא אדלשטיין. השיטה של השלטון הנוכחי מושתתת על כמה יסודות: כניעה מוחלטת למפלגות החרדיות, מינוי אנשים חסרי כישורים לתפקידים בכירים, ונכונות מתמדת לצאת לעוד סבב בחירות. גם אם במקרה מתמנה אדם ראוי לתפקיד כלשהו - תהיה לו שנה בתפקיד במקרה הטוב. איך אפשר לעבוד ככה? שום חברה עסקית לא הייתה שורדת עם הנהלה כזו.
בישראל פועלים כיום שני כוחות מנוגדים: כוח היוזמה וכוח הריקבון. מבצע החיסונים הוא חלק מכוח היוזמה. אבל היעדר המשילות, הממשלה המנופחת, הכאוס הפוליטי וחוסר היכולת למגר את הקורונה על אף החיסונים - הם חלק מהריקבון. מה שאנחנו רואים בימים אלה הוא שהנזק מהכאוס בסוף גובר על היוזמות הטובות.