לגופה של הכרעה: כשהיינו ילדים שיחקנו ב"נשיא, סגן, מזכיר", משחק תמים שמטרת המשתתפים בו הייתה להפוך לנשיא, וכשמישהו התבלבל הוא נדחק לסוף התור. בינתיים המשחק עלה כיתה ושלושה משחקניו העכשוויים (הלא כל כך תמימים) - יאיר לפיד, גדעון סער ונפתלי בנט - מתחרים על הבכורה. עד לא מזמן עוד היו להם שותפים, כמו רון חולדאי שרשימתו התחילה לצנוח בסקרים מיד עם הצבת שלטי החוצות המביכים שבהם הוצג כמנהיג חלופי לבנימין נתניהו. אך לפחות במקרה זה הנזק מוזער, שכן תושבי תל אביב קיבלו בחזרה ראש עיר מצוין. גם למועמדים נוספים בעיני עצמם להנהגת המדינה לא הייתה עדנה, כך שהשחקנים היחידים שנותרו היום בזירה מול נתניהו הם אכן לפיד, סער ובנט (אם זה נשמע כמו תסכית ידוע של דני קיי, זה איננו מקרי): הראשון הוא משמאל לליכוד, ושני האחרים מימינו, אך מבלי שניתן לזהות אצל מי מהם קו מנחה ייחודי, רעיוני או תוכניתי בענייני מדיניות וביטחון, כלכלה, חברה, דת ומדינה וכד' – פרט ל"רק לא ביבי".

הבחירות הקרובות יהיו לא סתם בחירות, אלא מעין משאל עם, לא על סוציאליזם וקפיטליזם, לא על דת ומדינה, לא על ארץ ישראל, אלא על בנימין נתניהו. הבחירות הללו לא יהיו על העבר שהרי העובדות מדברות בעד עצמן ואף מתנגדיו המושבעים ביותר אינם יכולים לשלול ממנו את זכויותיו בהעלאת ישראל מכלכלה שנזקקת באופן קבוע לקביים לאחת המתקדמות בעולם, על כך שניהל מדיניות חוץ וביטחון רבת הישגים, כולל השלום עם חלק מהעולם הערבי, ושמנע מלחמות מיותרות, ושהיה בין הראשונים בעולם, אולי הראשון, שראה נכוחה את הסכנה מאיראן מתגרענת. ואומנם, נתון שהתפרסם לאחרונה ב"דה מרקר" מאשר ש־62.5% מהציבור מעניקים ציון טוב/מצוין על ניהול מדיניות החוץ ו־52% על ניהול מדיניות הביטחון הלאומי של המדינה. בשנה האחרונה, תקופת הקורונה, נתניהו הביא את ישראל לפסגת החיסונים וחרף חוסר הלויאליות של האופוזיציה, פועל למיגור המגיפה בישראל.

קלפי בחירות (צילום: אהרון קורהאן, פלאש 90)קלפי בחירות (צילום: אהרון קורהאן, פלאש 90)

בלכתו לקלפי, הבוחר הישראלי יידרש אפוא לשאול את עצמו בצורה הכי ברורה: כשאתה יודע, או את יודעת, שמשבר הקורונה טרם נגמר, שהעולם כולו עומד אולי בפני המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז שנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, שהאיום מאיראן עלול ללכת ולהחריף, שבארצות הברית, ידידתנו ובעלת בריתנו החשובה ביותר, תשלוט בשנים הקרובות הנהגה שעלולה להיות נתונה להשפעת זרמים פוליטיים שמנסים לערער את היסודות של רבים מהעקרונות והמוסכמות שהנחו בעבר את מדיניותה בנושאים שונים כולל ישראל - בידי מי אתה מעדיף, או את מעדיפה, להפקיד את הגה המדינה? בידי לפיד את סער את בנט או בידיו האמונות של נתניהו? סימפטיות או אנטיפתיות אינן צריכות להיות חלק מהמשוואה, אלא רק שיקול קר לגופו של עניין; זו איננה שאלה מופשטת, אלא הכרעה של כל אחד ואחת.

גם הסוגיה המשפטית לא נעלמה מעיניי. ישראל שלא לטובתה נקלעה לתסבוכת משפטית־פוליטית שהדמוקרטיות המובילות בעולם – ארצות הברית, בריטניה וצרפת – נמנעו ממנה, כלומר הכלל שאין מדיחים נשיא (או ראש ממשלה) מכהן, ובמילים אחרות, שהפלת נשיא או ראש ממשלה היא תהליך פוליטי ולא משפטי. ישראל, לעומת זאת, כאמור נכנסה למחול שדים מיותר ומזיק. לרבים בציבור האישומים נגד נתניהו נראים מגוחכים ואף מופרכים, אך על כך יצטרך לפסוק בית המשפט בבוא הזמן, לא עכשיו, וכל סטייה מהנ"ל עלולה לפגוע לא רק במעמדה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית, אלא גם בעתידה בכלל.