אהבתי אותה, אבל היה לה את הקעקוע הכי מכוער שראיתי בחיים. לא הצלחתי להבין מה יכול היה להניע יצור תבוני כמוה לחלל את גופה בפיגמנט זול שהוזרק, כך נראה, בידיו השמאליות של שרלטן כבד-רואי. מין קעקוע של תפלץ שראוי היה להצניע, ואם אין ברירה והוא כבר חייב להציץ, אז מוטב שיהיה בחוף הים או בחדרי חדרים. אבל לא. היא בחרה, במידה לא מבוטלת של אומץ או התרסה, לחקוק אותו בראש חוצות דווקא על ארץ הצוואר שמשתרעת בין תנוך האוזן השמאלית לכתף. חלקת עור ידועה לציבור שרק בימים חורפיים הוצנעה תחת צעיף או מעיל רחב צווארון. את שיערה החלק והארוך נהגה לאסוף, וכך, כשהציור גלוי ובולט, שיסע התפלץ את זהותה לשתיים: הצד השמאלי מגואל בדיו ולפיכך פראי ומוחצן, ואילו הימני נותר תמים, חלק ובהיר, והיתה בזה הפרה מטרידה של חוק הסימטריה. אותו יצור עוצב כדמות אנושית כמעט, שכל כולה קו מתאר עבה ודהוי, ירקרק כמו בוצה מורעלת, נטול מילוי והצללות. הוא ישב בתנוחת כריעה ציפורית, מרפקיו מונחים על הברכיים וכפות ידיו פונות כלפי מעלה, ספק מתפלל, ספק עושה את צרכיו בתנאי שטח. גבו היה מצוייד בכנפי שפירית קטנטנות ותחת כפות רגליו שורטטה ביד לא יציבה צורה אמורפית כלשהי, שניתן היה לפרש אותה כעלה או אולי שלולית. מעל צדודית גופו הכמעט אנושית היו פניו מופנות אל העולם במבט חלול, תוצר של עיניים גדולות מדי ונעדרות אישונים.

היא עשתה את הקעקוע זמן קצר אחרי שחזרה מהטיול למזרח. זה לא סתם ציור של פיי (פייה ממין זכר), כך היא הגדירה אותו, אלא דימוי שאוצר בתוכו משמעויות סימבוליות עמוקות שאת חלקן העדיפה לשמור לעצמה. סיפרה שהמחברות שלה בתיכון היו מלאות בציורים של הפיי. היא ציירה אותו כל כך הרבה פעמים, בכל מקום, שהוא הפך לחלק ממנה, לתוואי של תהליך ההתבגרות. אני מצדי השתדלתי שלא לבקר את היצירה בפניה כדי לא לפגוע בה אבל היא חשה בסלידה שלי. הרי מעולם לא נישקתי שם ולא טמנתי את ראשי בצד ההוא של הצוואר. אפילו על הכורסה שמול הטלוויזיה התעקשתי לשבת מצדה הימני של אהובתי. ציערה אותה העובדה שאני מתקשה לקבל אותה כפי שהיא, ואילו אני התעקשתי שהתפלץ אינו היא, כלומר לא חלק ממנה, אלא סרח עודף, טפיל, גידול שפיר שראוי להסרה. היתה פעם אחת, בשיאו של וויכוח סתמי, שצף ועלה בה התסכול והיא הטיחה בי את אשר על ליבה. טענה שאני לא אוהב אותה כי אילו הייתי אוהב באמת לא הייתי מנסה לשנות בה דבר. בפעם הזאת לא השכלתי להבליג ויריתי בה את כל התחמושת שאגרתי. ביקרתי את רמת האיור, את איכות העבודה, ולא חסכתי ממנה את דעתי בנוגע לראשו הקרח, לכנפיו הקטנות ולמבטו המטריד. זה נגמר בבכי. 

רציתי לקרוע אותו ממנה. בלילות, בעודה ישנה לצדי, דמיינתי שאני מספיג מטלית באקונומיקה, משפשף ומקרצף עד שהיצור מתפוגג. דמיינתי איך אני מגרד אותו בשופין ונייר זכוכית, איך אני עוקר אותו באיזמל ומלקחיים. לא פעם התעוררתי כמו מתוך חלום בלהות ומצאתי את התפלץ מולי, בוהה בי בעיניו הריקות, מוגן מפניי בזכות כישופים עתיקים של אהבה.

הייתי מעדיף שיהיה לה כתם לידה במקום, אפילו צלקת נוראית של כווייה. ככל שאהבתי אליה התגברה, גאה בי התיעוב כלפיו. ניסיתי, בחיי שניסיתי, גזרתי על עצמי התעלמות, עיוורון סלקטיבי, ניסיתי השלמה, שלום קר. אבל התפלץ, הוא היה שם תמיד. בוהה בי בקומי, לוטש בי עיניי רפאים בשנתי. 

לילה אחד התעוררתי מבועת. זה היה רק חלום רע על נפילה שאין לה קרקע. ליבי הלם מקצבי צמרמורת והרגשתי צורך לחבק אותה, שחום גופה ימיס את פתיתי הסיוט שקפאו בי. חלקת צווארה הנגועה היתה מופנה אליי ומשכתי את השמיכה למעלה בפעולה שגורה ומכנית, כדי להעלים את התפלץ מעיניי. אלא שלא ראיתי אותו. גם לאורה של מנורת הלילה היה צווארה חף מרשע. הפעלתי את אפליקציית הפנס בסלולרי שלי, הטיתי בעדינות את ראשה ובחנתי את הצוואר משני צדדיו, כאילו היה סיכוי שהתפלץ בחר לעקור אל העבר השני. 

זה לא היה חלום. צווארה היה ריק ואני הייתי ער. 

החלטתי שכדאי לשבת, להירגע ולחשוב. שכרגע אין ברשותי הכלים להבין אירוע מסוג כזה. גררתי רגליים לעבר המטבח. הוא ישב שם, התפלץ, על קצה שולחן המטבח בתנוחה הציפורית שלו, מבטו הריק מופנה אליי. מה אתה עושה כאן, קפאתי, איך גירדת את עצמך ממנה, איזה כישוף שחור הפך אותך לילד אמיתי? 

התפלץ היישיר אליי את עינייו המתות וביקש ממני מים בנימוס. הקול שלו היה דק ועדין. מזגתי מים לתוך פקק של בקבוק והגשתי לו. הוא אחז בפקק בשתי זרועותיו המעוותות והטה את ראשו כלפי מעלה אחרי כל לגימה, כמו ציפור, מניח למים לחלחל לתוך גופו הזעיר. מה אתה, שאלתי, שד? מפלצת? הכנפיים השקופות שלו רטטו. חלילה, נהפוך הוא, משחר ילדותה הנני הפיי השומר שלה, זהו תפקידי בעולם הזה. אם כך אנו מודים לך על שירותך, קדתי בחגיגיות והתקרבתי אליו, היא לא צריכה אותך יותר, עכשיו אני שומר עליה. אתה יכול לעוף מפה. 

התפלץ בהה בי ושתק.

ברשותך אחדד את המסר, אמרתי. תלשתי פיסה של מגבת נייר ואחזתי בעזרתה במותניו. הושטתי את ידי מחוץ לחלון המטבח הפתוח. כנפי השפירית הקטנות שלו נפנפו במרץ והעיניים שלו נפערו לשני חורים גדולים. בהצלחה, אמרתי ושחררתי את האחיזה. הוא פרש את כנפיו והן זהרו כשרטטו במהירות עצומה. זה לא הספיק כדי להחזיק את גופו יותר משתיים שלוש שניות באוויר. כנפיו הזעירות לא יכלו לשאת את המשקל שלו. הוא צלל למטה כמו אבן חסרת חן, מותיר אחריו שובל מתפוגג של אור. ירדתי את שלוש הקומות בריצה, נעזר בפנס הסלולרי כדי לאתר את מקום הנפילה. על המדרכה מצאתי רק שלולית קטנה של דיו ירקרק. עליתי הביתה ברגליים כבדות ונכנסתי למיטה. היא היתה ערה. איפה היית, שאלה בקול מתפנק, היה לי חלום רע. חיבקתי אותה וטמנתי ראשי בשקע שבין הכתף לצוואר. הכל בסדר, אני כאן עכשיו. אני שומר עליך.