הפיגוע הזה בא במפתיע. אומנם כבר שבועות ארוכים שצה"ל נמצא בכוננות גבוהה בגבול הצפון, אבל לא הייתה שום התרעה ממוקדת על חוליית הצלפים של חיזבאללה שהתמקמה מול בסיס ראש הנקרה. הם הצליחו לפגוע בחייל אחד, וכשפנו לסגת זיהה אותם כלי טיס של חיל האוויר, תקף והרג את שלושת חברי החוליה.
שעה אחר כך ירה חיזבאללה טיל נ"ט לעבר רכב ממוגן של צה"ל שנע סמוך לגבול. זה היה טיל קורנט מתקדם מתוצרת איראן, שטרם נראה באזור, והוא נורה מטווח של 8 ק"מ. חייל אחד נהרג ועוד שניים נפצעו. במקביל התפוצץ מטען סמוך לסיור של צה"ל שנע על גדר הגבול. כוח צה"ל שהיה במקום לא נפגע.
צה"ל הגיב בשורה של התקפות אוויריות על עמדות חיזבאללה לאורך כל גבול הצפון ובירי ארטילרי מתמשך לעבר פאתי הכפרים שבהם שוכנים כוחות רצ'ואן – יחידת העילית של חיזבאללה. בתום שעות של הרעשה השתרר שקט מוזר לאורך הגבול. בצד הלבנוני נמנו 15 הרוגים לכוחות חיזבאללה ועוד אזרח שנהרג כתוצאה מהירי הארטילרי. סך האבידות בצד הישראלי – שני הרוגים לכוחות צה"ל ועוד כמה פצועים. במהלך היום כולו לא נורתה ולו רקטה אחת משטח לבנון לישראל.
בבור בקריה נמשכה אל תוך הלילה התייעצות ביטחונית שכינס ראש הממשלה בניסיון להבין אם הסתיים יום הקרב או שלפנינו עוד ימים של לחימה ואולי גם עימות כולל. בשלב הזה הוחלט על גיוס מילואים חלקי של יחידות פיקוד העורף, ההגנה האווירית ויחידות לוחמות, שיתפסו את מקומן של החטיבות הסדירות שיוקפצו מהדרום ומהמרכז לצפון. כל הלילה הטיס חיל האוויר את חטיבת הקומנדו ואת היחידות המיוחדות לתגבר את פיקוד הצפון.
בשבע בבוקר הופר השקט שנמשך כל הלילה. מטחים של עשרות רקטות החלו לנחות על קריית שמונה ועל יישובי אצבע הגליל, ובאותו זמן גם על בסיסי צה"ל לכל אורך גבול הצפון. במקביל החלו להגיע דיווחים על כוח חיזבאללה שחדר לקיבוץ כפר גלעדי. על פי הדיווחים יותר מעשרה מחבלים של חיזבאללה החלו פועלים בתוך שטח הקיבוץ, וחוליות נ"ט וצלפים של הארגון הציבו מארבים על צירי הגישה ליישוב. ברגע הזה כבר היה ברור לכולם שפנינו למלחמה כוללת.
זה התרחיש, בשינויים קלים ומתבקשים, שתרגלה השבוע עוצבת הגליל בתרגיל "סערת ברקים". זאת מתוך הבנה שמה שהיה בגבול הצפון ב־15 השנים האחרונות הוא לא מה שיהיה. זה לא שחיזבאללה מעוניין להיכנס למלחמה עם ישראל. להפך – הוא חושש מאוד ממנה, אבל על רקע היחלשות הציר השיעי הוא מוצא את עצמו כמעט לבדו מניף את נס ההתנגדות מול ישראל, והוא מוכן להעז יותר, גם במחיר הסיכון של התדרדרות למערכה.
גדודי רצ'ואן שלו, הפרושים בכפרים שמצפון לגבול, מנהלים שגרה צבאית, וחלקים מהם נמצאים בכוננות מתמדת. הם יודעים לצאת לפעולה בתוך שעות מקבלת הפקודה, וישראל מתחילה להתרגל לנוכחות של כוחות מוכנים שמוצבים ממש על גבולה הצפוני. בשבוע שעבר שיגר חיזבאללה טיל SA־8 לעבר מטוס של חיל האוויר והחטיא. זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קורה וגם לא השנייה, ובישראל בחרו גם הפעם שלא להגיב על הירי המתגרה. גם לזה התרגלנו.
הערכת המודיעין של אמ"ן גורסת שחיזבאללה מפתח "תפיסה של ימי לחימה" מול ישראל. כלומר, תוכנית סדורה איך נכנסים לחילופי מהלומות של כמה ימים ואיך גם יוצאים מהם מבלי להתדרדר למלחמה. לפי אמ"ן, חיזבאללה מבין שירי על אזרחים, ירי לעומק המדינה או חדירה קרקעית לישראל – כולם קאזוס בלי שיגררו את ישראל למערכה.
לעומת אמ"ן, בפיקוד הצפון רואים את זה פחות כתפיסה ותוכנית סדורה שפיתח הארגון, ויותר כפעולה תגובתית. את מקומה של ה"מוקאוומה" (ההתנגדות, בשיח של חיזבאללה) החליפה ה"מועאדלה" – המשוואה: הרגתם לבנוני בסוריה – נהרוג לכם חייל על הגבול, המטוסים שלכם מפירים את הריבונות האווירית של לבנון – נפיל לכם מטוס. תגובה מחושבת על כל פעולה ישראלית, אבל לא נטולת סיכון. נסראללה יודע שאם יצליח להפיל מטוס ישראלי לא מאויש – תבוא תגובה, אבל הוא מעריך, ובמידה רבה של צדק, שזו תגובה שהוא יכול לסבול. חיל האוויר ימשיך ויפעל בשמי לבנון, ובינתיים הוא מרגיל אותנו שירי טילי נ"מ יהפוך לדבר שבשגרה.
לעומת זאת, הוא נשבע עוד בקיץ שעבר לנקום את מותו של עלי ג'וואד, לבנוני שאתרע מזלו להיות בשדה התעופה של דמשק בזמן שהותקף. נסראללה ניסה פעמיים: הוא שלח חוליה להר דב, שזוהתה ונמלטה בבושת פנים, ושלח צלפים שהחטיאו כוח של צה"ל ליד מנרה. מאז היו לו עוד הרבה מאוד הזדמנויות לפגוע בחייל ישראלי, והוא התאפק. התגובה על הרג חייל, הוא יודע, תהיה קשה יותר. אבל המסר עבר: לפני כל תקיפה של ישראל בסוריה, אמ"ן יוצא מגדרו לוודא שביעד לא נמצאים לבנונים שעלולים להיפגע, מחשש לעורר את חמתו של חיזבאללה. פיקוד הצפון, שמאז הקיץ שמר במשך חודשים על כוננות גבוהה, מחדש אותה עכשיו מחשש שחיזבאללה יממש את האיום.
מול ישראל, נסראללה משתדל להיות מחושב, אבל לפעמים בורחת לו התנהגות של מאפיונר. בשבוע שעבר נרצח לוקמאן סלים, עיתונאי שיעי־לבנוני, מתנגד ותיק של חיזבאללה. סלים היה על הכוונת של חיזבאללה כבר 15 שנה. מה היה דחוף לנסראללה דווקא עכשיו, בימים של משבר בריאותי־כלכלי חסר תקדים בלבנון, לחסל אותו? לפעמים הבריון חייב להזכיר לעצמו ולסביבה שהוא בריון. בעיתון לבנוני אחד ציירו את ארונו של סלים לצד ארונו של רפיק אל־חרירי, ראש הממשלה שנרצח ב־2005. דימא סאדק, עיתונאית שיעית אמיצה מערוץ MTV הישירה מבט למצלמה וכינתה את חיזבאללה "כיבוש מושחת של רוצחים". נקווה שגורלה יהיה אחר משל סלים.
גם חיזבאללה, כמו האזור כולו, מבין את השינוי שמביא איתו הממשל החדש בארה"ב, ומאמין שתחת ביידן תידרש ישראל להיות מרוסנת יותר. אם לסכם בשתי מילים את הערכת המודיעין השנתית של אמ"ן שהוגשה לאחרונה, הן יהיו: "הקסם פג". אחרי ארבע שנים שבהן זכתה ישראל לגיבוי אמריקאי מוחלט על כל פעולה וצעד, יש ממשל שמחזיר אותנו לממדנו האמיתיים: מדינה קטנה במזרח התיכון שלא באמת משפיעה על ההתנהלות האמריקאית.
במשך ארבע שנים חיזר העולם אחרי ראש ממשלת ישראל שנתפס כמוציא והמביא של וושינגטון וכמי שיש לו המפתחות לכל הדלתות בבירה האמריקאית. נתניהו הנכס הפך עכשיו לנטל, וההמתנה המשפילה שלו ליד הטלפון מבהירה את זה לכל העולם. את מקומה של האישיות הגחמנית של טראמפ תופס מחדש המנגנון הבירוקרטי האמריקאי, ואלה לא חדשות טובות לישראל. יש מי שמתפעלים פה מהנשיא החדש, אבל חסידיו של ביידן נראים כתמונת ראי של חסידי נתניהו: הם לא מאמינים שהאליל שלהם יכול לטעות.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13