יושבים מסביב לשולחן. אחת מבנות המשפחה, רווקה צעירה ונאה, מקללת ומחרפת את יום ולנטיין. היא מתחילה בגידוף כללי של היום תוך שימוש בטענה שמדובר באירוע ששייך לתרבות הגויים, ומסיימת במין גיבוב כללי של כעס. הכל נובע מהעובדה שכרגע אין לה בן זוג.

היא עוברת על התמונות ברשתות החברתיות ופניה מאדימים. הציבור נוטף מתיקות בכל תמונה, והזעם שלה מכפיל ומשלש את עצמו בשניות. "לא נורא, יהיו לך הרבה מחזרים", "את תשברי לבבות בקילו", "יש הרבה דגים בים" ו"מחכה לך המכסה המושלם", אני מנחם אותה ונשמע כסב טרחן בן 100. באמת אמרתי את זה בקול רם? וואו, איזה קשיש הפכתי להיות. תוציאו אותי להורג עכשיו. יותר זקן מזה אני כבר לא אהיה.

ביני לבין עצמי אני תוהה אם המועד הזה הוא עול או חג. לפעמים נדמה לי שכל האירוע הוא מזימה זדונית של מגישי תוכניות בוקר ומוכרי פרחים, שכל מטרתם היא למלא זמן אוויר בתוכן דביק ולהוציא מאיתנו כסף. בכל מקרה, חג האהבה או ולנטיינ'ס דיי הוא זמן מצוין להסתכל על החיים לפני שהייתה לי בת זוג ואחרי.

מסקנה מהירה: הרבה יותר טוב להיות ביחד מאשר לבד. אומנם הלכו ללא שוב הזמנים של חינגות פרועות, וויסקי זול עד שעות הלילה הקטנות וחופש מוחלט ואינסופי, אבל במקום אלה קיבלתי שגרה בורגנית, כפכפי קיפי על כפות הרגליים ומרתונים אינסופיים של נטפליקס כשברקע ילדה בת שנתיים צועקת: ״זה שלי! לא, את זה אבא! כן, את זה אבא! תביא את זה, אבא! תותים! אבא, שים לי גרביים!״, וכמובן שכל פקודה גוררת מילוי פקודה, ואי־ציות עולה ביוקר. זה אפילו בכלל לא אופציונלי לסרב.

אז מדוע טוב לו לאדם להיות בשגרת סלון חמימה על פני רונדלים בלייניים במועדונים ובברים עמוסים בהוללות? יש גיל שבו שתייה והתפרעות הופכות לפתטיות. אני מדבר קצת כאאוטסיידר. אכן, התחתנתי מאוחר. מאידך, כל הכיף המתואר לעיל מעולם לא היה מנת חלקי באמת. יצאתי בעבר עד לקריאת התרנגול, אבל מעולם לא הוזמנתי לבילויים בסגנון שכולם דיברו עליו. הייתה מסיבה, אך לא זכיתי להיכנס אליה. חייתי ליד. גם זה היה נחמד לפעמים. האנשים שכן נטלו חלק בהפנינג והיו בלב העניינים נראו מגניבים, עד שהגיעו לאזור גיל 40. בשלב הזה הם הפכו למחפשי ריגושים אובססיביים, בילויים חדשים או כל דבר דומה שירחיק אותם מהבדידות.

בחלוף השנים הזוהר והבוהק מתפתחים למחזה עצוב. אני לא רציתי להיות כזה, אף שלתחושתי בימי הרווקות האחרונים שלי כבר התאמתי לסטריאוטיפ. בסוף, בתום שנים של שיטוטים, התעייפתי מהדרינק הנוסף ומשיחת הסרק השגרתית, ואפילו המפגשים המרגשים היו עבורי למשא כבד ומדכא. אלו הבהירו לי דבר אחד - אדוני, אתה לבד. לאף אחד לא באמת מזיז מה איתך. תשבור יד או רגל, תמות מחר על המדרכה, ולא ייגרע דבר מהשגרה של הקולגות שלך לבילויים.

האנשים שמעבירים איתך את הלילה עושים את זה רק כדי להפיג את בדידותם. אתה כלום עבורם, והם גם לא ממש משמעותיים בשבילך. ההוללים הכבדים יודעים זאת וערים לעניין. כולם מנסים לכבות את הכאב בהתמסרות בלתי נגמרת לריק של המסיבה המתמשכת.

בתום מסע מתיש ולרגעים מרתק, ירדתי מהרכבת הזו שמובילה לשום מקום והתמסדתי. זרקתי לפח את החירות הטוטאלית עם הבדידות הנלווית. מאז הכל השתנה. אני מוגבל וחייב בדין וחשבון בכל. החל בשאלה לאן אני הולך, דרך מה אני לובש ואם אתקלח ועד לשאלה באיזה דיאודורנט אשתמש. אני כבר לא סולו. יש מישהו נוסף. זה נשמע קצת כמו כלא. אבל רק נשמע. בעצם מדובר בעסקה מוצלחת בהחלט.
הבדידות התפוגגה והתחלפה בחום נעים, וצצו תחושות פנימיות חזקות וחדשות. נוצר בית. שורש. קשר עמוק. נולד רצון לשמח, לרצות ולעשות לבת הזוג את החיים לטובים יותר. זו חובה וגם תענוג גדול.

העובדה שאני מצליח להעלות חיוך על הפנים של אשתי שווה לא מעט עבורי. בעצם די הרבה. אכפת לך ממישהי ולאותה מישהי אכפת ממך. זה חג אהבה אמיתי. ואם אפשר להוסיף פנימה זר פרחים - זה בטח לא מזיק.