מאות אלפי הישראלים שצפו בתחילת השבוע במופע השקרים של בנימין נתניהו אצל יונית לוי בערוץ 12, נחלקים לשני מחנות. מחציתם משוכנעים שראו מופע שהוא ההמשך הישיר של מעמד מתן תורה למרגלות הר סיני. עוד פרק בסדרה של התגלויות אלוהיות המעוררות אקסטזה דתית, פיילוט לביאת המשיח. אלה היו, מבחינתם, 32 דקות של שיכרון חושים. המלך ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, התעלל בגופתה של המראיינת, להטט ברחבי האולפן, נתן את הנאמברים הקבועים שלו וסיפק את הסחורה.

המחצית השנייה של הצופים נזקקה לכושר איפוק על־אנושי כדי לא להקיא במהלך הראיון. היא נבעתה לנוכח מעיין השקרים המציף את האולפן, הזחיחות האינסופית, האטימות הבלתי נתפסת, המנטרות הילדותיות ובעיקר ההצגה הזולה של פייק מציאות. חברי הקבוצה הזו יודעים שהמציג הינו שחקן. שהוא לא מתכוון לאף מילה שהוא מיידה במראיינת שמולו. שמבחינתו המטרה היחידה היא להמשיך ללפות את המדינה בלפיתת החנק שלו כדי להימלט מאימת הדין, שהוא מוכן לשרוף את המועדון על יושביו, שאין לו קווים אדומים כלשהם.

אלה לא מאמינים למילה אחת שיוצאת מפיו של האיש, בעוד אלה מוכנים לקפוץ ממטוס באמצע הלילה אם הוא יבטיח שלא יאונה להם כל רע. זוהי התנגשות חזיתית מתמשכת בין שתי ציביליזציות, שני שבטים קנאים המשוחים בצבעי מלחמה וסובלים סבל פיזי מעצם קיומו של השבט היריב. למרות כל האמור לעיל, אפשר למצוא פה ושם גם מכנה משותף או הסכמות רגעיות. כך, למשל, כשמדובר בשקריו של הנאשם נתניהו.

השבט שאליו אני שייך הפך צנוע עם השנים: לא באמת מעניין את חבריו מי יחליף את יורשו המתוחכם של הברון מינכהאוזן שהשתלט על המדינה. שיבוא מישהו מימין, משמאל, מהאמצע. העיקר שלא ישקר יותר. אי אפשר לשמוע את השקרים האלה יותר.

הפגנות בכיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)
הפגנות בכיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)


גם בצד השני יודעים שהאיש משקר. יודעים, ואוהבים כל רגע. הביביסטים חיים כאן איתנו ומצוידים בכל הכלים כדי לדעת שכשנתניהו אומר ש"יש תקציב, ברור שיש תקציב" הוא משקר שקר גס. הם יודעים שכשהוא אומר ש"עד היום לא היו לי 61 מנדטים" הוא משקר שקר גס. אותו כנ"ל כשהוא אומר ש"לקח שעות מרגע שידענו על המוטציה עד סגירת נתב"ג", או כשהוא מסביר שישראל המדינה היחידה שסגרה הרמטית את הגבולות (להד"ם) או הראשונה שיוצאת מהקורונה (ממש לא) וכשהוא מפזר עוד 17 שקרים (בסה"כ אותרו 21 שקרים מפורשים באותו ראיון). הביביסטים שומעים ומזהים את השקרים, וזה רק מגביר את תחושת גאוות היחידה שלהם.

זאת ועוד: חברי קבוצת המעריצים של הדיקטטור ידעו היטב שכשהוא התייצב באותו אולפן, הישיר מבטו למצלמה, היטיב את הבריטון המפורסם ואמר "בני, תקשיב לי, בוא נקים ממשלת אחדות לטובת מדינת ישראל, אני אפנה את מקומי כראש ממשלה ב־22 בנובמבר, בלי טריקים ובלי שטיקים", הוא שיקר. כשהם שומעים את השקר הזה, עיניהם מצטעפות. הם מאוהבים בשקרן שלהם עד כלות. הם גאים בו. מבחינתם, אלה לא שקרים, זוהי אמת צרופה, רק משום שהיא יוצאת מפיו. אם הוא יתעורר בבוקר ויגיד להם "לילה טוב", הם ילכו לישון. הם יידעו שזה בוקר, ועדיין.

יש כאן שבט אחד שחי בתוך שקר ואוהב כל רגע ושבט אחר שהשקר מנקר במעיו ומשחיר את חייו. קבוצה אחת הרואה בשקר דרך חיים לגיטימית ואפילו נהנית ממנה, וקבוצה אחרת המביטה בחלחלה על האירוע. דן מרידור הסתובב בתחילת העשור הקודם בין סניפי הליכוד וניסה לעשות נפשות למו"מ עם הפלסטינים. כשהסביר לפעילים שביבי נשא את נאום בר־אילן והסכים למדינה פלסטינית, הפעילים ענו לו בגאווה "כן, אבל הוא שיקר!". זהו הסיפור כולו, בקליפת אגוז. מאבק בין תרבות השקר לדבקות באמת.

הבעיה העיקרית במצב הנוכחי היא שככל שתהליך הנרמול של השקר מתקדם, כך הוא מצר את צעדיה של האמת ותופס את מקומה. האמת מאבדת את הבלעדיות שלה על האמת. מעתה אמור "אמת" מצד אחד, "אמת אלטרנטיבית" מצד שני. הנביא הגדול של התהליך הזה היה דונלד טראמפ. הוא שדרג את התהליך כולו והוביל אותו לעידן הדיגיטל, אבל זכות הראשונים שייכת לביבי שלנו. הוא שיקר למחייתו עוד בניינטיז.

כשאובמה וסרקוזי שוחחו בפרטיות (ולא ידעו שהם משודרים לחדר העיתונאים בגלל תקלה) וקוננו על ההתמודדות שלהם עם שקריו של נתניהו, הם דיברו אמת. מצד שני, איפה הם עכשיו, ואיפה הוא? 

הטור המלא פורסם במעריב סופהשבוע