תפיסה ליברלית מסוימת, שמגולמת במידת מה בידי התנועה הפמניסטית, משקפת דּוֹגְמָה מחשבתית. במיוחד מאז עידן "מי-טו" המבורך, חלק מתנועה זו משיב בתגובה כמעט פבלובית נגד "כל מה שרע" – במקרה הזה, הטרדה מינית באשר היא הטרדה, קלה כחמורה.
התפוצצות פרשת ארז דריגס, איש התיאטרון וכוכב הסדרה "חזרות", מביאה את הנושא לקדמת הבמה. מיד לאחר פרסום התחקיר, קמו לא מעט א/נשים שדרשו לערוף את ראשו האמנותי. "להקיא אותו מהחיים הציבוריים", נכתב באחד המאמרים. תגובות אלו מעלות, בעיניי, את האפשרות לכך שחרף התמורות החיוביות שהביאה איתה התנועה הפמניסטית, היא עודנה צריכה להמשיך ולהתעצב.
אישית, אני מרגיש שקבוצה זו שואפת ליצור "אדם חדש". אותו אדם חייב להיות חף מכל שייריו האפלים במרוצת שנות האבולוציה – סקסיזם, שבטיות גזענית, אגרסיביות ומעל כולם, האלימות. 'שים את הדחפים מאחור אחי. אתה קצת יותר מסתם קוף עם יכולות רטוריות'.
אך מיד עולה השאלה – האם קיום של אדם כזה הוא בכלל אפשרי? יתרה מזאת, האם כחברה, נכון שנשאף אל פסגה מוסרנית שאנו יודעים בבירור שאי אפשר להגיע אליה? הרי כולנו נאבקים מדי יום ביצרים חשוכים, לעתים בהצלחה ולעתים קצת פחות.
המאבק הזה בין הדמות אליה אנו שואפים להיות לבין קווי האופי הנוראיים שלנו, יכול לשסף את שפיות הדעת. לא סתם אחד מהסיפורים הראשונים שמאוזכרים בתנ"ך הוא חטא עץ הדעת שמעמת אותנו עם תאוותינו הבלתי-נשלטת. זהו בסיס קיומי של האדם.
מהיכרותי התקשורתית המועטה עם דריגס, ומן המידע המונח כעת לפנינו, ניכר כי מדובר במקרה מובהק של אדם שיצריו הרעים השתלטו עליו. לפי נועה קולר, הקולגה המקצועית ליצירת הסדרה ומי שהייתה זוגתו בעבר, השחקן והמחזאי שיתף אותה כי לא קיבל את גזר הדין. הוא השתתף בקבוצת תמיכה, טופל על ידי פסיכיאטר, ולווה על ידי ופסיכולוג בתהליך הריפוי שבחר לעבור.
אין בדבריי ולו קמצוץ של ביטול מעשיו. התכתבויותיו מחפירות, ולשיטתי, עליו להיענש בצורה זו או אחרת. רגשותיהן של הנשים אותן הטריד צריכות להתנוסס מעל כל מחשבה אלימה ודוחה של גבר. חובה לחנך לכבוד כלפי נשים, אם היה אפשר, אפילו לפני גיל ינקות. ביעור ההתנהגות פסולה זו באמצעות תחקירים נוקבים במסדרונות עולם המשחק, האקדמיה, והאמנות הוא יותר ממבורך. אבל מדוע להתייחס אליו או למעשי התיקון שלו בביטול מוחלט? מהמעט שידוע, אפשר להסיק כי אמירותיו לא חלולות וחסרות חשיבות.
האם ניתן להכיל את ניסיונות השינוי של דריגס, או כל פרסונה ציבורית אחרת, מבלי שניתן לגיטימציה לתרבות האונס? או שעלינו להטיל עליו ועל דומיו שרוצים בשינוי חרם מוחלט ולבטל באחת את מורכבות האדם ואת מאמצי השיוף של הנפש שלנו?
יש להביט נכוחה במציאות, להכיר בכך שהיא לא שחורה או לבנה ולפעול מהנחת מוצא זאת. מתוך תפיסה פמניסטית מגובשת, על המדינה ומחוקקיה לבנות מערכת שמחד מאפשרת ענישה מתאימה, חינוך וחיזוקים חיוביים שימנעו את הכאב העצום שאותו חוות נשים, ומאידך מאפשרת הכאה על חטא שלא רומסת את האדם עד זוב דם.