פורים עוד לא הגיע, וכבר הוסרה מסיכה. עמוס עוז, שהוצג ברבים כקדוש חילוני ומגדלור מוסרי, פתאום נחשף כאב מתעלל וסדיסט, כך על פי דברי בתו הסנדוויצ'ית גליה עוז, שתיארה בספרה האוטוביוגרפי החדש התעללות כלפיה מצדו בילדותה.

המשפחה הציגה גרסה אחרת, אך גליה לא חזרה בה, ועוד נשמע גרסה תוקפנית וקריעת מסיכה נוספת שלה, בראיון טלוויזיוני שישודר בסוף השבוע בערוץ 12. רייטינג, רייטינג, והספר נחטף בחנויות הספרים שזה עתה נפתחו.

כל העולם מוכה תדהמה. כשאני כותב כל העולם, אני מתכוון ממש לכך. עיתונים בעולם הקדישו לנושא הזה מקום, בדחיפות של ידיעה חדשותית שאסור שהעיתון המתחרה יפרסם קודם. עוז מוכר בעולם. בארצות מסוימות הוא אפיפיור חילוני כמו שאצלנו הוא רב ראשי חילוני.

אף פעם לא הייתי חסיד הרעיון שסופר הוא מפקח מוסר. סופר כותב. פעמים רבות הגיבורים שלו עושים מה שהם רוצים, ולא מה שהוא היה רוצה שיעשו. בעיקר אם סופר מצליח להוציא מתחת ידו יצירה בעלת ערך, שארוג לתוכה גם שמץ מסתורין, שאפילו הסופר עצמו לא יודע מהיכן הגיע לשם.

כזו היא, לדעתי, יצירתו של עוז "קופסה שחורה", שבה הדמות האנושית ביותר היא מתנחל מזרחי, ואילו הדמויות ששייכות להגמוניה מושחתות נפשית ומוסרית.

אני לא בטוח שזה נולד במתכוון. עוז עצמו דיבר על שני עטים שיש לו. באחד הוא כותב ספרות והשני מוקדש לכתיבת מאמרים פוליטיים. לדעתי, בעט שבו הוא כתב מאמרים פוליטיים או בפה שנשא נאומים פוליטיים הוא שלט יותר, ולכן טעה יותר. הביטויים האכזריים שלו כלפי המתנחלים, למשל, הכאיבו לכל אוהב ישראל. הוא קרא להם "כת קטנה, כת משיחית, אטומה ואכזרית... שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות והיא מאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו, ולהשליט עלינו פולחן דמים פראי ומטורף". היום, האשמות באטימות ובאכזריות מוטחות כלפיו על ידי הבת שלו.

אני כמעט יכול לשמוע טרוניה חרישית שמבעבעת מתחת לפני השטח: "בסדר, היא רצתה להוציא לאור ספר, אבל למה לפני הבחירות? היא לא יכלה לחכות עוד כמה ימים?".

הספר של גליה הוא מהלומה קטנה למחנה השמאל. שריטה בצבע המטאלי הנוצץ של הג'יפים שלהם. "אה, אז אתם לא כל כך מוסריים כמו שאתם מתיימרים להיות?", חולפת מחשבונת.

האם היחס ליצירה של עמוס עוז ייפגע בגלל הספר המשמיץ אותו? יותר מדי מושקע במחקרים ובעבודות אקדמיות על ספריו. עוז הוא אוצר מו"לי. ספריו נמכרים במיליונים. מי שאהב את היצירה שלו והעריך אותה, ימשיך בכך. הוא היה מחוסל כיוצר רק אם היה בימין.

לא ייאמן אילו ביטויי שנאה היו ברשתות כלפי דוד גרוסמן כשעודד את בני גנץ להיכנס לממשלה עם בנימין נתניהו. ביקשו הטוקבקים "לתבוע את הוצאת ספריו מתוכנית הלימודים. אמהות מודעות חברתית לא יביאו לילדיהן הרכים את ספריו. ייגרס גרוסמן".

תארו לעצמכם שעמוס עוז היה עושה את מה שעשתה נעמי פרנקל, למשל. מי שנחשבה, ובצדק, למלכת הספרות העברית ואז עברה לחברון. היא נמחקה בבת אחת כסופרת. הספרים שכתבה מאז ("ברקאי", "פרידה") לא זכו להתייחסות. גם ספריה הקודמים המהוללים ("שאול ויוהאנה", "דודי ורעי", "צמח בר") נמחקו מהתודעה.

סיפרתי פעם שכאשר הוזמנתי יחד איתם ליריד הספרים הבינלאומי במוסקבה, הקלטתי את עמוס עוז ונעמי פרנקל בשיחה קצרה. אחרי כן אמרתי לפרנקל: "עמוס אמר לך כמה דברים חמים". היא ענתה: "חיכיתי שתיגמר השיחה. אני לא חושבת שהוא אמר לי דברים חמים. אני יודעת לפענח אותו. הוא אחד מהאחראים לחרם שהטילו עליי מאז שעברתי לחברון". לפגישה בין השניים יש משמעות נוספת כיום - פרנקל עצמה, עם כל גדולתה, הייתה ביחסים איומים עם הבנות שלה.

גם לז'ול ורן האגדי היו יחסים קשים עם בנו. גם הבת של וודי אלן לא תכתוב ספר מעריץ על אביה. יוצרים נחשבים אחרים לא נמחקו למרות אישיות מעוותת. למשל המשורר עזרא פאונד האנטישמי, שלא פסק משנאת יהודים לוהטת, והיה מעריץ היטלר. היו שנמחקו בעת שינוי מוסכמות החשיבה והמוסר: דן בן אמוץ, וגם יצירת המופת "לוליטה" של נבוקוב.